מוזר לחשוב שעד לפני מספר שנים היה לנו רק את מרתון טבריה. אחרי תל אביב וירושלים, מרתון התנ"ך בשומרון, והמרתון המדברי באילת, לפני שנה נולד מרתון חדש ובעצם מרוץ חדש או מחודש. מרתון ים המלח. במשך שנים ארוכות חצי מרתון עין גדי משך אליו אלפי רצים מכל הארץ ובצדק רב. המון מסורת ומוניטין מצוין. אבל עברו עליו כמה שנים לא קלות ולפני שנה המרוץ המזוהה עם המועצה האזורית תמר נולד מחדש במהדורה מעט שונה. יותר מקצים, כולל מרתון ואולטרה של 50 ק"מ שמהווה גם את אליפות הארץ הרשמית של איגוד האתלטיקה במרחק הזה. יותר שטח ופחות כביש. והכי חשוב אולי, ריצה "בתוך" ים המלח על הסוללות המחלקות אותו קצת כמו שטחים חקלאיים בעמקים. וכל זה בלי לאבד לחלוטין את ההנצחה החשובה של גיורא ותומר רון שלזכרם היה חצי מרתון עין גדי.

מסלול שטוח | צילום: באדיבות ליאור זך-מאור

בשנה שעברה אשתי השתתפה במקצה חצי המרתון ביחד עם כמה חברים מהיישוב שלנו ומכולם שמעתי המון שבחים ובעיקר סיפורים על המסלול הסופר ייחודי באמצע ים המלח. התמונות שכנעו אותי סופית ושמתי לעצמי בזיכרון הפנימי. תכננתי להירשם למקצה 50 ק"מ, אבל הייתי קצת חולה ובסוף יצא שנרשמתי די ברגע האחרון. בלי ריצות ארוכות ובלי הכנות מיוחדות. כבר עשיתי לא מעט מרתונים "על הדרך" בשנים האחרונות. טבריה, תל אביב, וירושלים, ואפילו פעם אחת את כל השלושה באותה שנה. חשבתי שיש לי מספיק עומק ברגליים ובראש בשביל לשרוד עוד 8 ק"מ, במיוחד שהמסלול לא אמור להיות מאתגר במיוחד. הכל שטוח. מה שלא יכולתי לחזות אלה התנאים, אבל עוד נחזור לזה.

יצאנו מהבית אחר הצהריים, עצירה מתבקשת לארוחת ערב במוזה בערד, למלון ולישון. כמה קל להתארגן לתחרות ריצה בהשוואה לטריאתלון. לא הוגן. שמתי 6 ג'לים בכיס של הטייץ ובשרוולי ידיים, קופסת כדורי מלח ואפשר לצאת לדרך. רק לגבי הנעליים התלבטתי קצת. קליפטון כביש רגילות, או צ'אלנג'ר עם נטייה לשטח. בסוף בחרתי בקליפטון ולא הצטערתי. הסוליה העבה יצרה מספיק בידוד מפני האבנים על הסוללה. אפילו על חימום ויתרנו, קצת בכוונה, כדי שניקח את הקילומטרים הראשונים רגוע ונשתמש בהם בכדי להיכנס לקצב בהדרגה.

אבל ביציאה מהמלון לכיוון הזינוק חיכתה לנו הפתעה. התחזית בימים שלפני המרוץ אמרה שבדרום יהיו תנאים טובים והסערה מהמרכז תגיע רק בשישי בהמשך היום. אבל הרוח באוזניים, הדגלים המתנופפים, הגדרות שנפלו על הצד בגלל הבאנרים שהיו תלויים עליהן, בישרו אחרת. אאוץ', אכלנו אותה. זה הולך להיות מעניין ומאתגר. כל המסלול חשוף לחלוטין ואין אפילו מטר אחד שבו אפשר להתחבא קצת מהרוח. "מוד ראבאק", מה שיהיה יהיה. נתמודד.

נוף סוריאליסטי | צילום: SportPhotography

הזינוק של המרתון ומקצה 50 ק"מ היה משותף. זה יצר ווייב נחמד ושונה מהרבה מרוצי אולטרה אחרים בארץ שבהם בגלל דלילות המשתתפים אתה עלול להרגיש קצת באימון עם שער זינוק. רצנו ביחד מעל 20 קילומטרים ואז המרתוניסטים הסתובבו ואנחנו המשכנו. בשלב הזה קינאתי בהם, לא רק בגלל שנותר להם מרחק קצר יותר לרוץ, אלא בעיקר בגלל שהם הסתובבו. בעוד אנחנו המשכנו קדימה מול רוח פנים מפנקת במיוחד. כזאת שמפרקת לחתיכות את ההתאמה בין התחושה, הדופק והקצב. וכזאת שעלולה לפרק לך גם את הראש.

אבל אי אפשר להתפרק כשאתה רץ באחד המקומות הכי מיוחדים שאפשר לרוץ בהם בארץ ואולי אפילו בעולם. אמצע ים המלח. נוף סוריאליסטי שהופך כל אייפוניסט לצלם של ה"נשיונל גאוגרפיק" ומעיף את כמות הלייקים לגבהים חדשים.

באזור הקילומטר ה-28 הסתובבנו סוף סוף בקצה הדרומי של המסלול וחשבנו שעכשיו יהיה לנו כיף עם הרוח בגב. אבל רוח בגב כשיחסית חם זה אומר שזה מרגיש כאילו חם מאוד. לרגע התגעגעתי לרוח פנים. ייאמר לזכות המארגנים שתחנות השתייה היו מפוזרות מצוין לאורך המסלול ובקבוקים תמיד עדיפים על כוסות מבחינת כמות הנוזלים שאתה מצליח להחזיר. אם הייתי יכול הייתי מבקש פקקי ספורט כדי שאשתה יותר ואירטב פחות. וגם את הג'לים שהבטיחו שיהיו בחלק מהתחנות של המקצים הארוכים לא מצאתי. אבל אולי זה רק אני. בכל מקרה היו תמרים, חלבה, בננות ובייגלה, ומי שרצה יכל למצוא מקור אנרגיה כלשהו.

לפני המרוץ סיקרן אותי לראות איך אתמודד עם הרבע האחרון. אחרי הכל לא באמת התכוננתי והפעם האחרונה שרצתי ארוך היה ביולי שנה שעבר באיירונמן ויטוריה. אבל איכשהו הרגשתי בסדר ואפילו הצלחתי להגביר לתוך הלא נודע. בשלב מסוים הרוח עלתה, הדופק עלה, והתחלתי קצת לחפור. לא ברמה של הקילומטרים האחרונים באיירונמן אבל כן עבדתי. היה כיף לעלות על הטיילת החדשה שנבנתה לאורך ים המלח ולדעת שאלה הקילומטרים האחרונים. הנה המלונות, הנה אני שומע את הכרוז, הנה שער הסיום. נגמר. תמונה משותפת עם ראש המועצה, אילן פקטור המפיק שמרים את האירוע הזה כמו שרק הוא יודע להרים מתחם, ונימי כהן הכרוז הבלתי נגמר. אם רק היה לי כוח לעמוד, הייתי הולך להסתובב קצת ולהעיף מבט במתחם הסיום ובאקספו שהיה נראה מאורגן ממש יפה.

אז כן, חלוקת הערכות לא היתה אופטימלית או אפילו לא קרוב לזה. הזינוק טיפה מרוחק מדי ממתחם האירוע ואת הג'לים שהיו אמורים להיות בתחנות אני עדיין מחפש. אבל זאת רק המהדורה השנייה של האירוע וכמה ליקויים ששמעתי שהיו בשנה שעברה כבר טופלו. כך שיש הפקת לקחים וגרף השיפור קיים. אני צופה לאירוע הזה עתיד ורוד.