על מסלולי הריצה כולם רואים והכל נראה – יכולות ורצונות, חברות וחלומות. יש לנו קודים לזיהוי שפת הגוף של השותפים לשעות המוזרות, אנחנו מכירים את הבגדים של הבאים ממול, מבינים את מטרונום הנשימות, יודעים מי עוצר לשתות איפה, שמים לב בהרף עין לשעון, לנעליים החדשות ולחולצה של מסיימי המרתון שעוד לא עשינו.
יובל לסטר-קידר בחצי מרתון תל אביב 2019 | צילום: צלמי שוונג
עוד כתבות בשוונג
"סמי בטש היה איש עם לב ענק"
נילי אברמסקי נפרדת משי ראשוני
רצים ומנציחים: אלפי רצים השתתפו במרוץ אייל
אף אחד מאלה לא היה נדרש כדי לזהות את יובל לסטר-קידר על המסלול. הוא היה הרץ היחיד בסביבה שלנו, קהילת הרצים של ירושלים ומועדוניה, שהיה קטוע ידיים. רץ כמות שהוא, בלי שרוולים או פרוטזות. לא מתריס ולא מתנצל. זה אני, יובל הבלתי מוגבל במגבלותיו, ואני בקרבכם בדיוק כמותכם. אל תפנו את מבטכם וגם אל תבהו בי. פשוט, שימו לב אלי ולבעלי המוגבלויות האחרים, כי זהו השלם האנושי שלנו.
גיבורי המסלול
לכל אחד מאיתנו יש את גיבורי המסלול שלו. רבים משתאים נוכח ארוכי הרגליים, נחושי המבע, או יפי התנועה. אני אוהב את אלה שקשה להם. כשהם כבדים, מוגבלים, מבוגרים או חסרי כשרון. מהם אני שואב השראה. משם ומהם אני חוצב לי מוטיבציות ועידוד. ויובל היה הראש והראשון שביניהם. מעולם לא הכרתי אותו, באופן אישי. שלום שלום" בעמק הארזים, חיוך בסכר של בית זית "ליד הסלע", וזהו. בכל פעם אמרתי לעצמי "אתה צריך להכיר יותר את הסיפור שלו". רק עם לכתו מאיתנו למסלולי הנצח, הסתבר גם לי כי המראה החיצוני סיפר רק מעט מאד ממלואו הפנימי של יובל שהיה ואיננו עוד.
אז זה הסיפור שלו, לפני עשרים שנה הוא נפצע קשה במהלך שירותו הצבאי בהנדסה קרבית. רימון יד ריסק לו את הידיים, עיוור את עינו והותיר בכל חלקי גופו צלקות ורסיסים. עד אז הוא היה קרבי ומאז הוא הפך ללוחם, למופת אנושי. הוא מעולם לא ברח מנכותו וגם לא הפך אותה לבכיינות של "לקחו לי" את הבריאות או לגישה של "מגיע לי". בשנים שעברו מאז הוא השלים שני תארים במדע המדינה הוסיף עליהם תואר שני בריפוי בעיסוק, חצי עיוור ורואה הכל, כרות ידיים שאת מתאריו הקליד ואת חלקן כתב בכתב ידו ממש.
המרוץ הכי גדול שלו נגמר בטרם עת | צילום: צלמי שוונג
בעל מוגבלות עם בלי סוף אנרגיות איתן ייסד את תא הסטודנטים עם מוגבלות, למד ולימד את תחום המוגבלויות, הרצה, עודד וטיפח שילובי נוער עם מוגבלות. ואם בכך לא די הוא היה בן זוג אוהב ורך, אבא חדש, מאוהב, דואג ונדיב. וחוץ מזה מתאמן המון ורץ בארץ ובעולם. כולל את מרתון פרנקפורט בשנה שעברה. את כל הדרך, את כל המרחק ועם חיוך ניצחון של אלוף העולם – שהרי הוא היה כזה בשבילנו, אלוף, וווינר – מתחת לשער הסיום. איש אחד, חיים קצרים וכל כך הרבה קופל בהם. חצי חייו היה שלם וחצי מחייו פצוע ועם זאת מושלם בעיני כל אוהביו. שאהבו את היושר והכנות, את העוז להתמודד ולשתף. והכל באהבה ובאצילות נדירות.
רוחו המפעמת
כל זה נגמר עם בוא הסתיו. בחג האחרון, בבוקר חופשה משפחתית בצפון הוא עשה את צעדיו האחרונים. הכין קפה לאהובת ליבו, סחט מיץ תפוזים לביתו הפעוטה, הכין פלייליסט עם השירים האהובים לדרכים, לאפרת זוגתו. התיישב לעבוד מעט על התזה הבאה שלו והתמוטט לנגד עיניהן. התקף אפילפטי מפתיע, 18 שנים אחרי ההתקף האחרון. תוצאה ישירה מהפציעה הרחוקה ההיא. שלושה ימים הוא פרפר בין כאן לשם. נלחם כמו שרק הוא ידע. עטוף באהבה, העניק תקוה למעגלו הקרוב ולכולנו שדאגנו לו ממרחקי המסלולים שהכיר ואהב. עד שאפסו כוחותיו, כי כמה אפשר?
הגוף נטמן בעצב ובשכול. ורוחו מפעמת מאוד אצל כל מי שזכה אי פעם להכירו. לזכרו ולרוחו רצו חבריו לקבוצת "רבע לשבע" את חצי מרתון לוצרן לקראתו התאמן איתם ולא זכה כי המרוץ הכי גדול שלו נגמר בטרם עת. ממש כמו שיר שכתב פעם במרחקים וצוטט על ידי זוגתו האוהבת: "לעתים כשציפור במעופה נוצה תישור מאחוריה. הציפור לא תחוש זאת בכלל, אך הנוצה תדע כי לנצח נפרדה מעליה".
אברום, תודה רבה על הדברים. בזכותך זכיתי מעט לקרוא על יובל ז"ל. לא הכרתי אותו לפני כן. אדם כל כך מרשים וטוב. כל כך עצוב לקרוא על מותו הפתאומי.
משתתף בצערם הכבד של משפחתו וחבריו.
יובל היה חבר.
מדהים בכישוריו ויכולתחו. והכל בצניעות.