בכל שנה אני שואלת את עצמי במה שונה כל כך מרוץ אייל מכל שאר המרוצים ובכל שנה אני צוברת עוד כמה סיבות טובות. אם זה בגלל המרחק הייחודי, עומק הרצים הבכירים או בגלל התחרות הצמודה. בגלל השילוב בין הכביש לשטח, בגלל ריח הכוסברה שצף כשנכנסים לשדות של רמת השרון. בגלל המתופפים שמכניסים לקצב, האווירה בדרך והחגיגה בסיום. בגלל ולמרות העלייה הקשה וכמובן בגלל הירידה המתגלגלת שמגיעה אחריה עד לסיום.
בגלל ערכת המשתתף המפנקת והקפוצ'ון בעל הרקורד היוקרתי.
מרוץ אייל בשבילי הוא נקודת זמן, הוא יריית הפתיחה הרשמית של העונה. הוא גם נקודת האמצע – בין רצי הבינוניות לרצי הארוכות.
הוא הדבק שמכנס את כל מגוון הרצים אל קו זינוק אחד. הוא קריאות העידוד שמסננים כשעוברים זה מול זה בסמוך לפרסה בגליל ים. הוא תחושת ההקלה בכך שגמאת את מחצית המרחק לצד הידיעה שהחלק הקשה בכלל ממתין לך במחצית השנייה.
מרוץ אייל הוא היכולת לשלב מורשת עם חדשנות, תחרותיות עם עממיות, שמחה עם הנצחה.
מרוץ אייל בשבילי הוא כל אלו, אבל מעל לכל, מרוץ אייל בשבילי הוא הכבוד בלהיות חלק מאלפי המנציחים המטביעים מדי שנה מחדש את עקבותיהם במסלול הריצה שאייל כל כך אהב.
הדבק שמחבר את כל הרצים הוא המכנה המשותף שלהם שהם משתתפים במירוצים שנערכים בשבת. די לשווק כל שנה את המירוץ הזה כדבר הכי חברתי שיש בארץ, כשבעצם זה החיבור שלכם לעצמכם ולדומים לכם! רוצים צירוף מחבר, אז תפסיקו להדיר את הציבור הדתי והמסורתי. עד אז זה ימשיך להיות המירוץ הכי מחבר במדינת תל אביב, מחוז רמת השרון.
בחרת בדרך חיים מסוימת אז קח בחשבון שיש לה מחיר שעליך לשלם. שאר הציבור אינו צריך לשלם את המחיר שלך. מאוד לא ערכי להאמין בדרך מסוימת ולהכריח/לקוות ששאר האזרחים יאלצו להתנהג באותה צורה. הרי באותה מידה לא היית מצפה שהטבעונים יחליטו ויכפו על שאר הציבור מה לאכול וכמה… למה שאתה מתכוון קוראים הדתה או כפייה דתית ובמדינה מתוקנת ומסודרת מקומה הוא בהפרדה מוחלטת בין דת למדינה. תהנה לך באמונה שלך יש בזה דברים נחמדים ואנחנו נאמין בדרך שלנו – אין צורך שדרכינו יצטלבו. החופש והליברליזם הם לטובת הכלל בסופו של דבר