ההנחה הרווחת היא שככל שנרוץ יותר, כך נשרוף יותר קלוריות ונוריד במשקל. למען האמת, אין מחשבה יותר הגיונית מזו. אבל מסתבר שאפשר להסתכל על זה בצורה אחרת, ולא זו שמדברת על כך שאנחנו נוטים לפצות את עצמנו באוכל אחרי אימוני ריצה ארוכים.
עוד כתבות בנושא
למה כל כך הרבה אנשים מתאמנים ולא יורדים במשקל?
פעילות גופנית ואורח חיים בריא מפחיתים את הסיכוי לדמנציה
כיצד משפיעה הריצה על מערכת החיסון?
מסתבר שבשלב מסוים גוף האדם מפתח הסתגלות למאמצי הסבולת והוא כבר לא שורף כל כך הרבה קלוריות, שפי שעשה לפני כן. את זה גילו במחקר שבדק שישה רצים שהשתתפו באחד מאתגרי הריצה הארוכים בעולם, הריצה לאורך ארצות הברית מהחוף המערבי בקליפורניה לחוף המזרחי בוושינגטון. באתגר זה רצים במשך 20 שבועות מרחק של לפחות מרתון אחד (42.2 ק"מ) ביום.
זה היה אחד המחקרים הראשונים שמטרתו היתה לכמת את הגבולות העליונים של ההוצאה האנרגטית והסבולת היומית האנושית. המחקר הזה התבסס בין השאר על מחקר מ-2012 שמצא שלקטים/ציידים בעידן המודרני שורפים פחות או יותר את אותה כמות הקלוריות כמו בני האדם המנהלים אורח חיים יושבני בעבודה משרדית בעולם המערבי.
6 משתתפים במרוץ לאורך ארצות הברית הסכימו להשתתף במחקר והחוקרים מדדו את הוצאת האנרגיה היומית שלהם החל משבוע לפני המרוץ, וחזרו על הבדיקה בכל יום בשבוע הראשון של המרוץ, ולאחר מכן בכל אחד מהימים של השבוע האחרון.
השינויים בהוצאה האנרגטית היו משמעותיים. בשבוע הראשון הרצים שרפו בממוצע 6,200 קלוריות ביום וזו כמובן היתה עלייה חדה לעומת מה ששרפו בשבוע שלפני המרוץ. לעומת זאת בשבוע האחרון הם שרפו 600 קלוריות פחות בכל יום ואיבדו מעט יותר ממשקל גופם, למרות שרצו פחות או יותר באותו הקצב. בסופו של דבר החוקרים גילו שבשבוע הראשון קצב חילוף החומרים של הרצים היה פי שלושה וחצי לעומת מצב מנוחה, בעוד שבשבוע האחרון הוא היה פי שנים וחצי.
לאחר מכן החוקרים השוו את הממצאים שלהם למחקרים אחרים שנערכו באתגרי סבולת ארוכים כמו הטור דה פראנס, מרוצי אולטרה מרתון ומרתונים שונים, והגיעו למסקנה שבכל מאמץ שנמשך יותר מ-12 שעות ההוצאה האנרגטית נוטה לעלות משמעותית ואז היא מתחילה לרדת עם הזמן עד שהיא מגיעה למקום שהוא פחות או יותר פי שניים וחצי מקצב חילוף החומרים שלהם במנוחה.
עוד מחקר מהעבר שנעזרו בו כאן הוא מחקר בנושא אכילת יותר, שבו הגיעו למסקנה שבני האדם מעלים במשקל כשהם אוכלים כמות של עד פי שניים וחצי מצריכת הקלוריות היומית שלהם. הם יכולים לאכול יותר, אבל זה השלב שבו הגוף כבר לא יכול לעבד את המזון.
לדברי פרופסור הרמן פונצר מאוניברסיטת דיוק שפיקח על המחקר: "נראה שגופנו יודע לזהות מתי קיימת סכנה להפר את המחסום שמעבר אליו אנחנו לא יכולים לחדש אנרגיה שאבדה, ומדובר בערך בפי שניים וחצי מקצב חילוף החומרים הבסיסי שלנו. ובמאמצים כמו למשל לרוץ מרתון בכל יום, אנחנו מצמצמים את צריכת האנרגיה היומית שלנו".
חשוב לציין שהתהליכים האלה לא פוסחים גם על רצים חובבים שמתאמנים למרתון. אם קיימים מנגנונים פיזיולוגיים שמפחיתים את הוצאת האנרגיה במרוצי סבולת רב יומיים, יכול להיות שהם עשויים להאט את התגובות המטבוליות גם לאורך שבועות וחודשים של הכנה למרתון.
שאלה שמתעוררת מזה: במצב ש״אנחנו מצמצמים את צריכת האנרגיה היומית שלנו״ כמו שכותב פרופסור פונצר, איך הגוף מחסך קלוריות ואילו מערכות או איברים גופניים מקבלים את הקצה הקצר של המקל? כלומר, אם הגוף היה דורש X קלוריות בהתחלת האימונים לאימון מסויים ועכשיו הגוף דורש רק Y, סימן שמשהו בגוף מקבל פחות קלוריות תוך כדי הוצאת אנרגיה זהה…