מתאמנים? מאמנים? פוסט חושפני.

מלים אלו יוצאות מנקודת הנחה שהמתאמנים שלנו מונעים מתוך מטרה אחת: שימור הבריאות תוך שיפור הישגים אישיים בריצה, ואנו צריכים לזכור ולשמור כל הזמן שאין מדובר בספורטאים מן המניין. המניעים של ספורטאי מקצועי בנוסף על תחושת ההצלחה והמסוגלות ברוב המקרים היא לנצח את התחרות, להשיג קריטריון, מדליה, הוכחה, יוקרה וכו', כחלק מהמקצוע שלו. המניעים של הרץ החובב הם אחרים ושונים.

תחושת ההצלחה המתבטאת בדרך כלל בשבירת שיא אישי | צילום: pixabay

עוד כתבות ריצה בשוונג
האם לידיעה מרחק הריצה יש השפעה על מהלך הריצה?
איך מתגברים על כל מחסומי הריצה?
מדוע ריצה מרזה יותר מהליכה?

כל אחד מאתנו מכיר את האופוריה והסיפוק בדקות שלאחר חציית קו הסיום בתוצאה טובה מזו של השנה שעברה, את העמידה ביעד שהוצב על ידי המאמן, את הדחף לעדכן מיד את הסובבים ולבדוק במחשבוני הריצה מחדש את הפוטנציאל. אני קורא לזה "הגאווה העצמית הבריאה". הספורטאים שלנו, כמו גם אנחנו, ניזונים וממשיכים להתמיד בספורט כתוצאה מתחושת ההצלחה המתבטאת בדרך כלל בשבירת שיא אישי למרחק מסוים ביחס ליכולת האישית של כל אחד ואחד כמובן.

דברים אלו לא מובאים מתוך ספרי פסיכולוגיה או מקורות מדעיים מוסמכים, אלא מניסיון של אימון מאות רצים ליעדים אישיים. ניסוי וטעייה אם תרצו. הדרך שלי להביא את מתאמני להישגים, היא במכוון ובמודע בדרך שכביכול אינה מקובלת ותואמת את ההיגיון. אנחנו מכירים את המתאמנים שלנו ומסתכלים להם בלבן של העיניים פעמיים-שלוש בשבוע, עוקבים אחר הקצבים שלהם בתכניות ובאימונים. אנחנו יודעים בוודאות לומר מהו "קצה גבול היכולת" עבור אותו רץ בהתאם לנתונים. זה המקצוע שלנו.

כשרץ שואל אותי "לכמה לכוון?" אני לעולם לא אתן לו את התשובה ובה התוצאה שאני באמת חושב ויודע שהוא מסוגל להגיע אליה. אני תמיד אתן לו תשובה ראלית, ברת-השגה עבורו, אך איטית יותר מהיכולת האמיתית שלו, מ"הקצה".

כשמדובר ברץ חובב הפן המנטלי תופס מקום חשוב יותר | צילום: Jeremy Segrott

הסיבה היא פשוטה. ההבדל בין לעמוד ביעד שהמאמן הציב לך לבין לא לעמוד בו הוא הבדל קטן, אך תהומי. אם סיימת את המרוץ בתוצאה איטית יותר אפילו ב-10 שניות מהיעד שהוצב לך אתה במקום אחר לגמרי. תחושת כישלון, אי עמידה ביעד, אכזבת המאמן והתסכול השקט מפרצופי הסובבים אותך שידעו לאן אתה מכוון ולא הגעת לשם. מעבר לסיבה המקצועית, שוודאי אומרת שעדיף לכוון מעט נמוך ו"להגביר" אם אפשר, כשמדובר ברץ חובב הפן המנטלי תופס מקום חשוב יותר.

ואולי הוא לא ישבור את שיאו האישי כי אמרת לו לרוץ לאט יותר? אז מה. הוא מסיים בתחושה טובה, פיזית ומנטלית. חווה חוויית ריצה חיובית ולא "מתרסק בשליש האחרון" וגם יודע בוודאות שבפעם הבאה הוא מסוגל ליותר, כי לא השתמש היום בכל התחמושת. בנוסף, הוא עמד ביעד שהצבת לו, שפעמים רבות משמעותי הרבה יותר עבורו. הוא בראש מורם ומוכן לאתגר הבא.

ברגע שהצבת כמאמן רף בר-השגה וראלי, הספורטאי שלך מרוויח פעמיים:
1. הספורטאי שבר את השיא האישי שלו
2. הוא ניפץ את של היעד שהמאמן הציב לו, שאין תחושה נפלאה מזו

נכון, אתה המאמן, ויצאת קצת "קטן אמונה". אולי הספורטאי שלך לאחר קו הסיום יבוא אליך מחויך מפה לאוזן שאומר "הוכחתי לך, הראיתי לך מה זה". אבל היי, הוא העיקר פה. הוא שבר את השיא האישי והרבה יותר מכך, הוא מלא בסיפוק ותחושת הצלחה, הוא רץ לספר לחבר'ה, הוא גאה בעצמו. ומתחת לשפם, גם אתה בו.

מישאל דגן | מאמן ריצה והמנהל המקצועי של מועדון הריצה "תל אביב 100"