בסופ"ש הקודם נפטרו שני רוכבי אופניים מאירועים לבביים שהתרחשו תוך כדי רכיבה מאומצת. שניהם היו מנוסים מאוד, אחד מהם מאמן. במרתון ים המלח אחד הרצים כמעט קיפח את חייו בעקבות אירוע לבבי, ולמעשה כמעט בכל אירוע מעין זה מאושפזים ספורטאים בשל אירועים לבביים, התייבשות ומכות חום.
מה קורה כשלוחצים יותר מדי? | צילום: thinkstock
עוד כתבות בנושא
האם יש קשר בין פעילות גופנית לדום לב?
המאמן ניב דיין נפטר מדום לב במהלך רכיבה
הצלם הבכיר מוטי פישביין נפטר מהתקף לב במהלך רכיבה
במרבית המקרים אין מדובר בספורטאים חובבניים שזו להם התחרות הראשונה, אלא דווקא בספורטאים ותיקים ומנוסים. אז כיצד ניתן להסביר את המצב הלכאורה פרדוקסלי הזה? והאם ניתן למנוע אירועים מעין אלה? במאמר שפורסם בשוונג מתייחס הכותב אמיר וויס, פסיכולוג קליני, לשאלה: "מדוע רצים הם כאלה מזוכיסטים? מדוע אנשים לכאורה נהנים להכאיב לעצמם או חלילה נהנים מן הכאב. בסיכום המאמר נכתב ש"עולה האפשרות שהכאב נתפס על ידי מרבית הרצים כחלק אינטגרלי מחוויית הריצה.."
ובסיכום אף נכתב "התגברות על כאב במהלך הריצה, אותה התעלות הנפש על הגוף, באמת יכולה להרגיש ולו לרגעים בודדים כ"גיבורי על". וכאן בתחושת "גיבור העל" נמצא שורש הבעיה: תחושה של אומניפוטנטיות (בעברית "יכולת-כול", היא תכונה של מי שיש לו כוח אבסולוטי, בלתי נדלה וללא גבולות – ויקיפדיה) ומסוגלות ברמת על אשר גורמת לאיבוד החיבור עם תחושות גופניות המשמשות כגורם התראה בפני סכנה גופנית או מצוקה שחש הגוף.
הלב דופק בחוזקה יותר מכרגיל, מפורש כסימן להתרגשות, למאמץ פרודוקטיבי, במקום להיות מפורש כסימן מצוקה, סימן של הגוף שמשהו אינו כשורה. עליה בחום הגוף מפורשת גם כן כסימן להתרגשות, ל"גוף עובד" "מאמץ מרוכז" ואינה מפורשת כסימפטום התראה שמאזן הנוזלים לוקה בחסר או שהגוף אינו מצליח לקרר את עצמו בקצב הנדרש ומכאן הדרך לתוצאות טרגיות יכולה להיות מהירה.
לדחוף את הגוף שוב ושוב מעבר לגבולות ומעבר לאזור הנוחות היא אתגר גופני ופסיכולוגי, אך חשוב שלא לשכוח בדרך גם את גורמי הסיכון. חשוב ללמוד גם להרגיע את הגוף, לאזן ולהיות מודעים לכך שלגוף יש גבולות ולא כל הגבולות נועדו שיחצו או ידחקו אותם.
ישנם הבדלים רבים בין הספורטאים החובבנים המתאמנים כמו מקצוענים, לא פחות מכך, לעומת ספורטאים מקצוענים אמתיים שהעיסוק בספורט תחרותי הנו הקריירה שלהם. במקרים בהם ספורטאים חובבנים מנסים להשיג מטרות ספורטיביות שנחשבות בכל קנה מידה קיצוניות או ברמה מאוד גבוהה, הדבר מצריך היערכות לא קטנה בכלל, לרבות מעטפת של אנשי מקצוע (בדומה למה שקורה עם הספורטאים המקצועניים האמיתיים), בדיקות שונות שנעשות על בסיס קבוע, לדעת מתי צריך לשחרר או להפסיק להתאמן ולתת לגוף לנוח ועוד.
צריך לדעת מתי לשחרר | צילום: pixabay
ברם, חשוב לציין שאימונים בהיקף כה גבוה לא משפרים יותר את המצב הבריאותי אם זו מטרת האימון העיקרית. לכן, אין מה להיות כה מאושרים ושבעי רצון מאימונים בהיקפים, למשל של 20-25 שעות בשבוע מפעילות אירובית ואף אנאירובית. מדובר על היקפים גדולים מאוד שלא בטוח כלל שיקדמו את האדם שמתאמן באדיקות כה רבה למטרה הראשית שלו.
אחד מהמצבים הפרדוקסליים במיוחד הוא שחלק לא קטן מהמתאמנים האירוביים (אך לא רק) מבצעים היקפים גדולים מאוד של פעילות ספורטיבית לשם השגת מטרה מסוימת. למשל, שיפור הופעה אסתטית. אך מדהים שלמרות ההשקעה העצומה בפעילות הספורטיבית הדבר לא ממש קורה. ואפילו להפך – מתרחשת השמנה. לכן, ניתן להבחין בנקל באותם "אנשי הברזל" הסובלים מעודף משקל, או רוכבי אופניים הגומאים מאות קילומטרים מספר פעמים בשבוע ובמיוחד – בסוף השבוע ומאופיינים בהשמנה בטנית (או אחרת) חריפה וכך הלאה. לכן, בעת ביצוע פעילות אירובית בהיקפים כה גדולים לא בטוח שגם המטרה העיקרית תושג. יש צורך בעוד פרמטרים חשובים כגון: תכנית אימון מקצועית כוללת, תפריט תזונתי ספציפי, אורח חיים ספורטיבי ועוד. ואגב, לשיפור ממשי של הופעה אסתטית גם 6-8 שעות לכל היותר במהלך השבוע עשויים להביא כל מתאמן באשר הוא לתוצאות טובות ואף מצוינות.
נקודה נוספת הנה שלא לכל אחד נכון מבחינות שונות לבצע אימונים בהיקפים או עצימות כה גבוהים. אזי, ניתן להבחין במתאמנים מסוגים שונים המבצעים אימונים שייתכן שלא רק לא משפרים את מצב בריאותם (או מטרות אימון אחרות) אלא להפך – מביאים להרעה של מצבם. לדוגמה, להתאמן באופן קבוע עם כאבים במערכות שלד-שריר בשל פציעת ספורט שלא מטופלת, לבצע פעילויות ספורטיביות שונות בטכניקת ביצוע לקויה וכך להעלות עומסים או לבצע באופן לא אפקטיבי את האימון, ארגונומיה לקויה בענפי או סוגי פעילויות ספורטיביות שנעשות עם ציודים מסוגים שונים וכך הלאה. אי לכך, בטרם מאמצים תכנית אימון בהיקף ועצימות כה גבוהים חשוב לבדוק היטב שהדבר נעשה באופן מושכל ומתאים.
לסיכום, אימונים והשתתפות בתחרויות בכלל בהיקפים ועצימות מאוד גבוהים לא מתאימים לכל אחד גם אם הוא מתאמן מזה שנים רבות. הדבר מורכב הרבה יותר ממה שחושבים ולא כל המרבה זה משובח. במקרים מסוימים הדבר הפוך וחשוב להביא זאת בחשבון בטרם לוקחים סיכונים וייתכן גם נפצעים או אולי יותר מכך.
ד"ר איתי זיו (Ph.D) | עוסק בתחום הפעילות גופנית, ספורט וחדרי כושר למעלה מ- 30 שנה. מנהל תחום חינוך והסברה בסוכנות למניעת סימום בספורט. מנהל קורסי הכשרה מתקדמים לאנשי מקצוע במכללה האקדמית בוינגייט
דגנית גלסמן | פסיכולוגית חינוכית מומחית ופסיכולוגית ספורט
מאמר מרשים, חשוב להפנים!
לצערי אני כול להזדהות עם תוכנו רק בדיעבד. פיזיולוגית, אני רחוק מאוד מנתוני ספורטאי. אבל עדין מאמין , באורח חיים פעיל. הייתי מאוד פעיל בקבוצות ספורט אירוביות שאיתגרו אותי מעבר ליכולת. הכאב היה בן בית. הנזק התגלה באיחור של שנים והוא נרחב ואינו ניתן להחלמה. אף כי למדתי את הלקח, עדין אני מחובר לחברים הישנים שמתקשים אף יותר ממני לשחרר ומצבם רעוע.
אני מבחין בשני תסמינים: ראשון – הספורטאי המזדקן שרוצה רגע לפני שמתפגר להביא תמונת זכרון. שני- תפקיד המאמן, המנהל,איש המקצוע. בעיקר בקבוצות החובבים.
תודה-
ומצד שלישי. קשה מאד להיות פעיל גופנית אם אין מטרה מול העיניים אשר תורמת וגורמת למוטיבציה לצאת ולהתאמן. הרבה יותר קל "למה לא" מאשר "למה כן". החוכמה למצוא את האיזון ולדעת את הגבולות וזה לא תמיד קל.