בשבועות הקרובים אנסה לחשוף מעט מענף הספורט האהוב עלי, שלצערי כמעט ואינו מוכר בארץ וחבל. בניגוד לריצה "רגילה" שמטרתה לעבור מרחק נתון בזמן הקצר ביותר, המטרה בניווט ספורטיבי לעבור דרך אוסף של נקודות ציון המפוזרות בשטח בזמן הקצר ביותר, תוך הסתמכות על מפה ומצפן בכדי למצוא את הדרך מנקודה לנקודה.
בדרך כלל מנווטים באזורים מיוערים והרריים. תומר גמינדר | צילום: גידי זורע
עוד כתבות בנושא
טעות בניווט בלבלה את הרצים במרתון ונציה
מהם ההבדלים המהותיים בין ריצת כביש לשטח?
הטיול המושלם לרץ האולטרה
כדי שהחיים יהיו קצת יותר מסובכים וכיאות לספורט שהמולדת שלו היא סקנדינביה, הניווטים מתבצעים בדרך כלל באזורים מיוערים ולעתים קרובות הרריים, ונקודות הציון פזורות באמצע היער, בדרך כלל רחוק מן הדרכים והשבילים.
הניווט עצמו מתבצע ברוב המקרים באופן אישי, כאשר כל נווט מוזנק לחוד וצריך למצוא את דרכו לבד בין נקודות הציון. עם זאת, מדי פעם יש אירועים כמו "הרוגיין" (מרתון הרים) שהם אירועי ניווט קבוצתיים על פני מרחקים וזמנים ארוכים יותר.
בכדי להתאים את רמת הקושי לכל המשתתפים, יש מגוון רחב של קטגוריות ניווט לפי אורך וקושי המסלול, מין וגיל. אורכי המסלולים בארץ כיום הם: (המספרים בסוגריים הם אורך המסלול בקו אווירי) ארוך (7-9 ק"מ), בינוני+ (6-7), בינוני (5-6), קצר+ (3-5), קצר (3-4), זהב (2-3), קצרצר (1.5-2.5) ועממי. בדרך כלל, ככל שהמסלול ארוך יותר כך גודלת דרגת הקושי של הניווט. המסלול הקצרצר מיועד לילדים קטנים וכולל סימון של המסלול עצמו בשטח כדי שלא ילכו לאיבוד, והמסלול העממי עובר על שבילים ומיועד לכלל המשפחה.
המסלולים עצמם אינם ידועים למתחרים מראש, וכאשר מגיע זמן הזינוק מקבלים את המפה עם הנקודות מסומנות עליה ויש לעבור דרך הנקודות המסומנות על המפה לפי הסדר, כאשר המנצחים הם אלו שעוברים דרך כל הנקודות בזמן הקצר ביותר.
בכתבה הבאה אמשיך לדבר על מפת הניווט, שנראית מעט שונה מהמפות הרגילות.
