הסמרתון הוא מרתון אופני הרים רב שלבי. כמו בקייפ אפיק המיתולוגי בדרום אפריקה ובבייבי אפיק בישראל, כל זוג חייב לרכוב ביחד במשך כל התחרות. הזמן הקובע הוא הזמן הזוגי המצטבר בכל שלבי המירוץ. השנה בפעם הראשונה כלל הסמרתון ארבעה שלבים ולא שלושה כמו במהדורות הקודמות. פרולוג (נג"ש זוגי קצר יחסית) ביום רביעי ואז 3 שלבים מלאים בחמישי עד שבת.
נמרוד כהן ("נימי") וירון דרעי הם המייסדים והאבות הרוחניים של הסמרתון. מרבית הדברים שאנשים עושים בחיים הם השתקפות כמעט מושלמת שלהם. נבראו בצלמם. את ירון אני לא מכיר מספיק טוב אבל את נימי כן. והסמרתון הוא אכן השתקפות מעולה שלו. מקצועי ומהוקצע במידה הנכונה אבל גם זורם ולוגם. איזוטוני, בירה, וצפונה. הרמוניה וסינרגיה כמו שרק נימי יודע ליצור.
בארבע המהדורות הקודמות של הסמרתון לא יצא לי להשתתף למרות שמאוד רציתי. אילוצי החיים ועונת התחרויות. בדצמבר אני תמיד באילת במחנה אימונים לקראת הישראמן, בינואר אני באילת בישראמן, קשה לפנות עוד סופ"ש בדרום בפברואר. אבל השנה אני רשום ביחד עם ליאור זהבי לקייפ אפיק בדרום אפריקה והחלטנו שהסמרתון יהווה סוג של "מחנה אימונים" לקראת תחרות המטרה. תירוץ מושלם לאשתי (אני "חייב" להשתתף).
אני נמנה על אוהבי המדבר. אחרי כמה שנים טובות בערבה במסגרת השירות הצבאי שלי, מבחינתי קפה או תה על מחצלת מתחת עץ שיטה זאת התגלמות החיים הפשוטים והטובים. לא משעמם לי, לא צהוב לי, ולא מפריע לי שיש אבק והאבנים הקטנות נכנסות לנעליים. אני גם אוהב לרכוב במדבר. בדיוק כמו שאני אוהב לרכוב בהרי אילת בישראמן. זה שונה וזה קשה. קשה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ ואולי בעולם. קשוח. סיזיפי. במובן הטוב. בוחן את החוסן המנטלי שלך בכל רגע נתון. מאיזה חומרים אתה עשוי.
יום רביעי – פרולוג
21 ק"מ, 330 מטרים טיפוס מצטבר
הגענו לקטורה ברביעי בבוהוריים וניגשנו "להתחייל". אווירת מדבר במיטבה. רגוע. נכנסנו לראש. התארגנו עם ערכת ההרשמה וכל הציוד ויצאנו לחימום. פרולוג של 21 ק"מ זה אומר בערך שעה פול גז. וואטים ודופק בשמיים. וזה מחייב חימום ארוך ועמוק. נעמדנו על קו הזינוק בשעה 12:33 כפי שנקבע לנו והמתח הפנימי היה בשיאו. נג"ש זוגי בשטח. לא פשוט. שלא לומר טירוף מוחלט. זיקוקים. כל הזמן על הקצה. טכנית, פיזיולוגית, ומנטלית. כל שנייה קובעת. ידענו שיש שתי מדרגות סלע קצת טריקיות באחת הירידות, אבל למרות זאת כשהגענו אליהן הופתעתי קצת ולא הייתי רחוק מהתרסקות. נשימות עמוקות. בדרך עקפנו לא מעט זוגות שיצאו לפנינו והתרשמתי מאוד מהספורטיביות של כולם. פינו את הדרך ואפשרו לנו לעקוף בבטחה. התנהגות שנמשכה גם בימי המירוץ הבאים. אחרי 53:30 דקות חצינו את קו הסיום מותשים למדי. מאוחר יותר גילינו שאנחנו ראשונים בקטגוריית המאסטרס ויש לנו פער של סביב 3 דקות על הזוג הבא. התחלה טובה.
סבל טהור בשילוב סינגלים שהם יצירות אמנות | צילום: באדיבות סמרתון
יום חמישי – סטייג' 2
76 ק"מ, 1,300 מטרים טיפוס מצטבר
יצאנו מקיבוץ קטורה בזינוק מתגלגל בהובלת רכב. אחרי כמה מאות מטרים הסתכלתי לצדדים לוודא שזהבי איתי ולא הצלחתי לראות אותו. זה אף פעם לא פשוט להישאר צמוד לבן הזוג שלך בתוך הכאוס המאובק של הדבוקה השועטת בפתיחה. חיפשתי קסדה אדומה וחולצת מוביל קטגוריה ירוקה ולא מצאתי. נצמדתי לצד הדרך ועצרתי בזהירות. איפה זהבי? ירדתי לטרשים לצד השביל והתחלתי לרכוב הפוך, נגד הכיוון. בשלב מסוים שמעתי שצועקים לי שזהבי עצר, נפל, קרע שרשרת, וכדומה. כולם חלפו על פני ואז ראיתי את זהבי רכון על האופניים עסוק בלתקן את השרשרת שנקרעה. שרשרת חדשה ברמה הכי גבוהה שיש. פרקנו חוליה והרכבנו חוליית חיבור. אבל אוי, לא שמנו את השרשרת בצורה נכונה על הפולי של המעביר האחורי. פתחנו שוב וסידרנו. התחלנו לרכוב ושוב נקרעה השרשרת. כנראה בחוליית החיבור. מה עושים? אולי יש מכונאי במתחם הזינוק ואולי הוא עוד שם? אמרתי לזהבי שאני ארכוב לשם ואם יש מכונאי אבקש ממנו להכין שרשרת חדשה. וכך היה. זהבי הגיע בריצה עם האופניים והמכונאי התקין שרשרת חדשה ונוצצת. הבטתי בשעון והשעה הייתה 7:52.
בערך 21 דקות אחרי הזינוק המקורי ואנחנו יוצאים לדרך שוב. יוצאים למרדף. דיברנו בינינו ואמרנו שאסור להתחיל חזק מדי ולהשתולל. ננסה לסגור פערים כמה שאפשר ולהשאיר לנו סיכוי לסגירה נוספת בימים הבאים. אחרי כמה קילומטרים הגענו למעלה שחרות שכולו היה משובץ ברוכבים על האופניים או לצידם. מראה מרהיב. עקפנו כמה שיכולנו והמשכנו לדהור.
אחרי שלוש שעות ועוד חמישים וארבע דקות חצינו את קו הסיום וגילינו שסגרנו בערך 10 דקות על דן זיגמונד ורועי האקר שהובילו את קטגוריית המאסטרס אחרי שליאור חקלאי נפצע בנפילה ונאלץ לפרוש. יהיה מעניין מחר.
יום שישי – סטייג' 3
"סטייג' המלכה" של סמרתון 2019 (כינוי מקובל לסטייג' הכי קשה וקשוח במרתונים רב יומיים)
86 ק"מ, 1,050 מטרים טיפוס מצטבר
הזינוק המתגלגל בנאות סמדר היה ארוך ולא פשוט. השתדלנו להישאר על הגלגלים בתוך ערמת הרוכבים וחיכינו שהרכב המוביל ישחרר אותנו והערמה תיהפך לטור או לפחות תתפזר קצת. ואז הגיע הרגע לרדת על הפדלים בכל הכוח ולנסות לנתק את המאסטרס האחרים. ארבעת הזוגות החזקים של העלית יצאו קדימה וזהבי ואני נשארנו עם אביב יחזקאל שעד לא מכבר רכב באקדמי. חברה טובה. התארגנו לעבודה משותפת ואז הם התפנצ'רו והמשכנו בלעדיהם. חבל. אבל ככה זה בתחרות כזאת. הכל דינמי וגמיש. לטוב ולרע.
בשלב מסוים הגענו לשלומי חיימי וגיא זסלר מקבוצת BWR הישראלית. גיא פגע בסלע ונפל. הם התעשתו מהר וכמובן שעקפו אותנו בסערה. פינינו להם את הדרך וצעקנו להם קדימה. מרחוק יכולנו להבחין בהם סוגרים על הדבוקה המובילה וחוזרים אליה.
הדרך מבקעת עובדה לכיוון נחל מתק הייתה קשה ורעה אלינו כמו שנימי הבטיח בתדריך ערב קודם לכן. רוח פנים נוראית. בדיוק כמו הדרך חזרה מהפרסה בעובדה בישראמן המלא. סבל טהור. בוא נראה מה יש לך ברגליים ובעיקר מה יש לך בראש. מתישהו זה נגמר והתחלנו לטפס להר ברך ומשם גלשנו למעלה סיירים בואכה נחל עתק. נכנסו לבקעת תמנע מדרום וכל כך שמחנו לראות את האגם ומתחם התחרות. אחרי ארבע שעות ועוד ארבע דקות חצינו את שער הסיום ופתחנו שעונים כדי למדוד פערים מהזוגות האחרים. חזרנו להובלה בקטגוריה. נשאר רק לשמור עליה מחר בסטייג' האחרון.
רוכבי שטח לא יכולים לוותר על זה | צילום: באדיבות סמרתון
יום שבת – סטייג' 4
52 ק"מ, 825 מטרים טיפוס מצטבר
מסורתית הסטייג' האחרון במירוצים כאלה הוא תמיד קצר יחסית כדי לאפשר זמן לחגיגות וטקסי סיום. הזינוק המתגלגל היה מאוד קצר וישר התחילו הפיצוצים. התעקשנו לנסות לנתק את הזוגות שדלקו בעקבותינו אבל הם התעקשו לא לתת לנו לנתק אותם. מאבק. יצאנו מבקעת תמנע ללופ קצר באזור באר אורה ואז עברנו שוב בכפר התחרות ויצאנו לעבר הסינגל החדש והמדהים של בקעת תמנע. יצירת אומנות בניצוחו של ירון דרעי מסמר. 35 ק"מ של שיכרון חושים. לא קל אבל בהחלט שווה כל רגע. את חצי השעה האחרונה כבר העברנו במזעור סיכונים. רק להגיע לקו הסיום של הסטייג' ושל הסמרתון כולו. שעתיים ושלושים ושתיים דקות הראה השעון. נגמר.
זה נגמר במקום הראשון בקטגוריית המאסטרס. ליאור זך-מאור וליאור זהבי בראש הפודיום | צילום: באדיבות סמרתון
לסיכום, עד היום השתתפתי באפיק ישראל ארבע פעמים ובאופן טבעי זה היה הרפרנס שלי כשהגעתי לסמרתון. רף גבוה מאוד שגל ועידית מציבים. הטבע האנושי בדרך כלל מוביל אותנו להשוואות מתבקשות. רק שהפעם אני חושב שזאת טעות להשוות בין שני האירועים. אפיק ישראל זה טיול עם לנד קרוזר ממוזג בגליל, המסלולים קשוחים אבל המעטפת ברמות הכי גבוהות שיש, מלון ליגה, אקספו, טקסים, הכל. הסמרתון זה טיול עם לנד רובר דיפנדר פתוח בערבה. זה אחר. פחות מלטף ומפנק אבל קרוב לאדמה ומאוד ראשוני ושורשי במובן הטוב. תכלס אם הייתי רוכב שטח אמיתי אין מצב שהייתי מוותר על שניהם. ותכלס בהחלט יש מצב שזה מה שיקרה השנה. אבל קודם נעבור את הקייפ אפיק בדרום אפריקה.
