תקציר הכתבות עד כה: היתה זו שנה בה התחרתה הטריאתלטית סוניה אריאלי בשלוש תחרויות חצי איש ברזל בארץ ובחו"ל, אך כשעייפות מוזרה תקפה אותה בשילוב טשטוש בראייה ותופעת "ריפלוקס", היה ברור לה שמשהו חמור מתרחש אצלה בגוף. מאחר ותוצאת בדיקת ה-MRI לב היתה שלילית, נקבעו לה חודשיים מנוחה מוחלטת על מנת לבדוק אם זה בעיית "לב ספורטאי".
לקריאת הפרק הראשון בסדרה | הפרק השני בסדרה | הפרק השלישי בסדרה | 

הפרק הקודם בסיפורי הסתיים ביולי 2018, כאשר חיכיתי לבדיקת לב שנייה. תמצית האירועים כללה מגוון חולשות גופניות שתקפו אותי בשנה האחרונה, בתוכם שלושה אירועי לב, עייפות קיצונית ובעיות עיכול. לאחר שקרדיולוג מקומי המליץ לי על קוצב לב ופרישה מספורט פניתי לפרופ' נעמה קונסטנטיני, רופאת ספורט בכירה. היא אבחנה מחלת נשיקה שהסתבכה קשות והתרחבות בלב. הועלתה השערה שמדובר ב "לב ספורטאי" ונגזרו עליי 4 חודשים של מנוחה מוחלטת על מנת לאפשר ללב להצטמק. הובהר לי מפורשות ותחת איומים שמשמעות המושג "מנוחה מוחלטת" הוא מנוחה. מוחלטת!!! לא להתכופף. לא להרים ידיים.

"גופי השתוקק לספורט" | צילום: שמואל אריאלי

שלושת החודשים הראשונים התמקדו בנהלי תזונה נוקשים, מעקב צמוד אחר דופק המנוחה וטיפוס איטי על קירות הבית. בחודש הרביעי נשברתי. גופי השתוקק לספורט ואצבעותיו הקרות של הדיכאון החלו לפלוש לנשמתי, מונעות ממחשבות רעות. ומה אם תתגלה בעיה בלב? אצטרך לפרוש מספורט. סופית ולתמיד. החלטתי להקדים את הבדיקה בתקווה שפרופ' קונסטנטיני לא תשים לב. כאשר נתפנה תור ביקשתי מהמזכירה לשריין לי אותו, ובעודי מאזינה דרך הטלפון לטפיפות אצבעותיה המקלידות השתררה לפתע שתיקה מוזרה בקו.

"רגע", היא אומרת, "יש כאן הודעה על שמך מהרופאה שלך".
"מה כתוב שם?" אני שואלת בחרדה.
"בשום פנים ואופן לא להקדים לפני ספטמבר…", היא מקריאה, הורגת אותי ברכות.
ואז היא מוסיפה: "מוזר. יש כאן המון סימני קריאה…".
נעמה עלתה עליי. מראש.

וכך חיכיתי ארבעה חודשים מלאים. אפילו לא יום אחד פחות. סבל שקשה לתארו. יום לאחר הבדיקה, הטלפון מצלצל בשעת ערב מאוחרת. פרופ' קונסטנטיני על הקו, מבשרת שהכול בסדר. וזהו. ככה זה נגמר. אפשר לחזור לספורט באופן מידי. פרופ' קונסטנטיני מזהירה אותי לא למהר. גופי עבר טלטלה עזה וקיים פער גדול בין היכולת הגופנית הירודה לרצון לחזור מהר לעניינים. היא מבקשת ממאמני, יעקב קושינסקי, להיות המבוגר האחראי. ראשית אנו מבצעים בדק בית. אילו בעיות נפתרו ומה ממשיך איתנו?

חזרה להתחרות | צילום: שמואל אריאלי

בעיות הראייה שנבעו מהפרשת חומר מטשטש במהלך המחלה מתחילים להיעלם. השמיעה שנפגעה מתאוששת ונותרה רק תופעת ה"טינטון" – זמזום מונוטוני קבוע המופיע ברגעים של שקט מהסביבה. לא נורא. אפשר לחיות עם זה. הריפלוקס הקשה משמיע את שירת הברבור שלו בהתקפה אחת אחרונה. במשך 12 שעות ארוכות של הקאות האוכל תקוע בגרוני. אני מצליחה להתקשר לנעמה ולתאר באופן מקוטע את המצב. היא שולחת אותי למיון. אני מתכופפת לנעול נעליים וה"פקק" בוושט נפתח. מאותו רגע תופעת הריפלוקס לא חוזרת.

העייפות עדיין כאן. אמנם לא בעוצמות ובמינונים הקודמים אך לא ניתן להתעלם ממנה. התופעה המדהימה מכולן – במהלך שנת מחלתי איבדתי 3 ס"מ מגובהי. מגובה 173 ירדתי ל 170. משקלי לעומת זאת עלה ל-70 ק"ג. מסת השרירים נמוגה, אני נראית כמו סופגנייה רכה.

אני קופצת לחנויות של הכל ב-10 שקלים וקונה בגדי ריצה במידות גדולות. הבגדים הרגילים שלי לא עולים עליי. המאמן שלי יעקב קושינסקי כותב לי תכנית שיקום שמתאימה לזקנות בנות 100 וכוללת פרקי ריצה של דקה אחת עם הרבה הליכה ביניהם.

תכנית השיקום שלי

תכנית השבוע הראשון

ברביעי לאוקטובר אני יוצאת לאימון הריצה הראשון. 8 ק"מ. קצב ממוצע 7:38. דופק 150. (בצעירותי הייתי מגיעה לדופק 230 באימונים. היום, בגיל 51, דופק האימון המרבי שלי הוא 168). אימון האופניים הראשון הוא כישלון חרוץ. מפרק המרפק שלי נפגע במחלה ואינני יכולה לקפל את הידיים. אין לי שליטה על ההיגוי. חוזרת הביתה ומנסה לשחות. נכנסת לבריכה, דוחפת את הקיר, מבצעת חץ ו…שוקעת במים. לא מצליחה לבצע תנועות חתירה. מתעשתת מהר ועוברת לחזה. משום מה בזווית הזאת הידיים מתקפלות. שורדת 500 מטר בקצב 2:25.

אין ספק שאלו אינם ימי הזוהר שלי. תחילת אוקטובר 2018. לא מצליחה לרוץ, לא יכולה לרכוב, שוקעת במים. גובה 170 ס"מ, משקל 70 ק"ג. עם נתונים כאלה לא יקבלו אותי אפילו לנבחרת הדוקים של ילדי הגן. וחוץ מזה עכשיו כולם יסתירו לי בזינוק.

אבל אני חדורת מוטיבציה. מכאן אפשר רק לעלות. כולם מייעצים לי להתקדם לאט. לא למהר. אבל לי אין זמן. אני רוצה לחזור עכשיו ולחזור חזק. יותר חזק מקודם. המאמן של בונה לי תכנית חיזוק לידיים. ברגליים אינני נוגעת. הן כל כך חלשות שקיים חשש לפציעה. כעת מתחילה תקופה יפהפייה של התקדמות מטאורית, מיום ליום, בעקומה חדה מאד. הגוף זוכר. הגוף מתגעגע. בשלב ראשון הקצבים נמוכים מאד והמטרה היא עלייה בנפחים. אחרי כשבועיים אני מצליחה לרוץ 3 ק"מ ברציפות. אחרי 3 שבועות עולה בפעם הראשונה את ראש הנקרה עם אופניים. אחרי חודשיים עולה את העלייה לאדמית. במהלך הרכיבות כולם עוקפים אותי. ספורטאים חזקים, ספורטאים חלשים וגם הדייגים שרוכבים על אופניי טרנטה עם החכה ביד. אחרי חודשיים אני מצליחה לסיים 10 ק"מ ריצה ברציפות. איזה אושר!!! אני מחליטה להירשם לחצי איש ברזל בישראמן. יעקב המאמן שלי מתעלף מצחוק. "את לא נרשמת לישראמן עם קצב של 6:00 דקות לק"מ. חכי שתגיעי לקצב 4:30 ואז נדבר".

צילום: שמואל אריאלי

אבל זו אינה הסיבה היחידה לחששות שלו. במהלך כל התקופה אני סובלת מהתקפים חוזרים של מחלת הנשיקה. העייפות חוזרת לפרקי זמן של מספר שעות עד מספר ימים. ההתקפים מגיעים באופן אקראי לחלוטין, ללא שום התרעה וללא מתאם לעומס באימונים. הם מביאים עימם תשישות גדולה כל כך שאני נאלצת לוותר על כחצי מהאימונים המופיעים בתכנית. וכאן מגיעות שעותיו היפות ביותר של יעקב כמאמן. מי שהיה מאמן הכושר הצמוד של הטניסאית שחר פאר בשיא גדולתה, מי שאימן רצים וטריאתלטים, כדורסלנים, סייפים וטניסאים – נאלץ עכשיו להתמודד עם ספורטאית מבוגרת, שמצבה הפיסי משתנה כל מספר שעות מיכולת טובה לשכיבה מעולפת על הספה. היתה זו תקופת אימונים הזויה, מבולבלת ולא מובנת.

דפוס האימונים כלל התקדמות מפליאה תוך שבירת שיאים אישיים, ומצד שני – מרבית האימונים לא התקיימו כלל או שבוצעו בקצב "דרדלה". היו שבועות בהם בוצעו אימוני ריצה בלבד והיו שבועות של רק שחייה ואופניים. הבעיה העיקרית הייתה בכך שלא ידענו מתי יגיע ההתקף הבא. שינינו את האימונים מספר פעמים ביום, בהתאם למצבי. נדרשנו לסבלנות רבה.

"התייחסתי למחלת הנשיקה בכבוד"

התחלתי להתייחס לכל אימון כאל תעלומה. איך ארגיש היום? האם אצליח לסיים את האימון? באחד הימים יצאתי לריצת נפח של 26 ק"מ בקצב יעד של 5:00. מהר מאד הבנתי שזה לא ילך. הקצב התייצב על 6:40 אך החלטתי לנסות לסיים את הריצה. הייתה זו הפעם הראשונה שיצאתי לדו-קרב כנגד מחלת הנשיקה. הגוף היה רפוי וחסר אנרגיה. הדופק נמוך אך לא הצלחתי להגביר. גררתי רגליים באיטיות, מזיעה קשות, בריצה שלא נגמרת. כאשר סיימתי את הריצה הזו משהו השתנה. הבנתי שאפשר לנצח. מאותו יום ואילך, כל פעם שמחלת הנשיקה תקפה אותי, התייחסתי אליה בכבוד, אך לא ויתרתי. הפכתי את האימון לדשדוש איטי, בקצב שהגוף אפשר, אך סיימתי את כולו.

צילום: שמואל אריאלי

חשוב לציין שלאורך כל הדרך, החל מהיום הראשון, התייחסתי ברצינות מלאה לכל אימון. בחרתי מסלול מתאים, התאמתי ביגוד ונעליים, טמנתי בקבוקי מים, אכלתי ושתיתי כמו מקצוענית. גם כשקצב הריצה עמד על 7:38. לא זלזלתי בשום תרגיל ולא החסרתי שום אימון עקב מזג האוויר. יצאתי לרוץ בחום, באובך, ברוח, ובסערת ברקים. באחד האימונים עליתי לראש הנקרה שמונה פעמים בריצה כנגד רוח שהעיפה תמרורים ותחת מבול סוחף. ההתמודדות שלי היתה כנגד מחלת הנשיקה בלבד. לא נתתי לשום גורם אחר להפריע.

התרגשות גדולה היתה סביב נושא המשקל. כאשר חזרתי לאימונים יעקב ביקש שלא אסתכל על המשקל. ניסיתי להתאפק אבל באחד הימים הזדמנתי במקרה על המשקל ומבטי נפל על הספרות. ציפיתי לירידה של 2-3 ק"ג ונחרדתי כשראיתי שהספרות מראות על 71 ק"ג. לא רק שלא ירדתי – עליתי במשקל. נסערת התקשרתי ליעקב לדרוש הסברים. מה זה המאמן הזה? הוא הסביר שמדובר בעליית משקל עקב החזרה של מסת השריר. "בהמשך המשקל יירד. תפסיקי למדוד אותו!". וכך היה. בסוף ינואר המשקל ירד ל-66 ק"ג.

בתחילת דצמבר התחלתי לראות שיפור חזק מאד גם באופניים. בעזרתו של עמוס וולף שינינו את תנוחת הרכיבה שלי. נתוניי הגופניים לא מאפשרים לי לרדת לתנוחת נג"ש קלסית (תנוחה כפופה ונמוכה) ועמוס הצליח להתאים לי דגם אופניים עם כידון מוגבה שממקם אותי בחצי נג"ש. המרחק מיעילות אווירודינמית עדיין רחוק מאד אצלי, אבל התנוחה החדשה מאפשרת לי לשרוד מספר שעות במצב כפוף ללא כאבים, בהספק גבוה והכי חשוב – לצאת לריצה טרייה יותר. קצב ריצת חצי מרתון "על יבש" שלי הוא 4:19 (שיא אישי 1:31:25). כלומר במהלך חצי איש, במסלול מישורי אפשר לצפות לקצב 4:50 עד 4:55. מעולם לא הגעתי לקצב כזה עקב כאבי גב ועייפות מוגזמת אחרי האופניים. כעת זה השתפר. יום אחד, באימון אופניים על הטריינר, הצלחתי לייצר אינטרוולים בהספק גבוה במיוחד, ומיד לאחר מכן יצאתי לריצה של 16 ק"מ. להפתעתי הרבה החזקתי את כל הריצה על קצב 4:50. היה זה רגע המפנה. שנינו הבנו שעליתי לקלאסה אחרת לגמרי.

צילום: שמואל אריאלי

התחלתי לדבר שוב על הישראמן. רציתי להתחרות. יעקב המאמן התלבט. מצבי לא היה יציב. אימונים טובים ואימונים גרועים שיחקו אצלי לסירוגין. גם המצב הנפשי שלי השתנה כל יום מאופוריה לייאוש מוחלט. התקרבנו לסוף דצמבר. נהייתי חסרת מנוחה. טריאתלטיות התקשרו אלי בשאלה אם אתייצב לישראמן. כוונתן הייתה טובה אך התוצאה הייתה הרת גורל. התחלתי להיכנס ללחץ. אם אתייצב לזינוק הישראמן עיניים רבות יעקבו אחרי בסקרנות. סיפור מחלתי פורסם בהרחבה וכולם ירצו לראות אם הקאמבק שלי מצליח. האם אפשר להתגבר על טלטלה גופנית חזקה בגיל מבוגר? האם אפשר לעשות זאת בזמן קצר כל כך? התחלתי לפחד. ואם לא אצליח? ואם אחטוף התקף ביום התחרות? ומה אם אכשל? הלחץ השפיע לרעה גם על מצבי הפיסי. נזכרתי בהמלצתה החשובה ביותר של נעמה "היי מודעת לגופך. הקשיבי לו. עכשיו את כבר יודעת מה הסימנים". ואכן ידעתי. אז מה עושים?

החלטתי לוותר על הישראמן ולמצוא משהו אחר. תחרות של חצי איש במקום מרוחק בו אף אחד אינו מכיר אותי. באתר האיירונמן גיליתי שאליפות אפריקה בחצי איש מתקיימת יומיים אחרי הישראמן שלנו. נפלא! עיתוי מצוין. מה גם שבדרום-אפריקה שורר עכשיו קיץ, שאיננו חם מדי ולא מצריך התאקלמות ארוכה. אין הפרשי שעות כך שאוכל לצאת מהארץ לגיחה קצרה ללא פגיעה משמעותית בעבודה. באירוע זה מחולקים 75 סלוטים לאליפות העולם, כלומר יש סיכוי גדול שיהיו 2 סלוטים לקבוצת הגיל שלי. בכושר הנוכחי שלי, אם אהיה רגועה ואתפוס יום טוב, בשילוב המזל ההכרחי – אוכל לנסות להיאבק על סלוט ולבצע קאמבק מפואר שירגיע את נפשי.

יעקב המאמן לא מתלהב מהרעיון. הוא מהסס ואנו מתקרבים למועד סיום ההרשמה. אני לוחצת חזק והוא נאלץ לאשר. אני נרשמת ברגע האחרון ושמואל, בעלי, מטפל בזריזות בכל הלוגיסטיקה הכרוכה במסע.

בשלב זה אני כבר מסוגלת לאפיין את החיים הספורטיביים עם מחלת הנשיקה. יש מספר חוקים שהינם בל יעבור:
1. שעות שינה מרובות. ללכת לישון מוקדם. רצוי ב 20:30 ולא יאוחר מ 21:00
2. לאכול ולשתות כל שעתיים. אפילו משהו קטן. דילוג על ארוחה הוא קטסטרופה
3. להרבות בחלבונים. לפחות שתי ביצים ביום. מינימום פחמימות
4. לא להתעצבן. לא לכעוס. לא להתרגש. כל יציאה משגרה נפשית מובילה להתקף
5. להמעיט בנסיעות ארוכות. להתנהל נכון בטיסות

על מנת להשיג את הרוגע הנפשי שאני זקוקה לו לפני התחרות אנו שומרים על דממת אלחוט מוחלטת. היחידה שיודעת על התכנית היא חברתי איריס אולשנסקי, טריאתלטית ותיקה ומנוסה. אני נוהגת להתייעץ עם איריס על בסיס קבוע שכן היא אישה חזקה ועצמאית עם תבונה יוצאת דופן. היא גם שהתה תקופה בדרום-אפריקה ומכירה היטב את אופי התחרות, מזג האוויר והמסלולים. עצותיה מועילות לנו מאד בהתארגנות המהירה.

נותר חודש עד התחרות. מרגע שנרשמתי חל היפוך במצבי. הלחץ הנפשי נעלם ומיד משתפרים גם האימונים. התקפות העייפות נדירות וגם יעקב מתחיל להאמין שזה אפשרי. אני מבצעת שלוש רכיבות ארוכות בכביש עוקף כנרת, בתוואי רולינג-הילס (עליות וירידות לסירוגין), שדומה מעט למסלול הצפוי בתחרות. באחת הפעמים אני פוגשת רוח פנים חזקה מאד ומתמודדת עמה יחד עם רצי המרתון שמבצעים באותו יום את המסכמת שלהם. במהלך כל החודשים האחרונים יש ריצת עליות אחת כל שבוע. במקרה יוצא שהתקפי העייפות לא נופלים על אימון זה. בהמשך יתברר שנתון זה יכריע את התחרות.

דבר נוסף שמעודד אותי הוא התנהגות דופק המנוחה. לא הדופק הרגעי שמודדים בבוקר עם ההשכמה, אלא הדופק הממוצע לאורך שנת הלילה. במשך חודשי המחלה אני לומדת שזהו המדד האמין ביותר והמייצג ביותר למצבו הפיסי והנפשי של הספורטאי. באמצע המחלה אני מתעדת דופק לילה ממוצע של 57 פעימות. גבוה מאד. עם החזרה לכושר, הדופק הממוצע יורד ל-39 פעימות במהלך שינה של שמונה שעות. פה ושם הוא יורד ל- 27 פעימות אך מסתבר שזה מצב תקין לספורטאי סבולת.

פרק הסיום יפורסם בשבוע הבא.