דווקא בשני ענפים מרכזיים מבין אלו שאנחנו מסקרים בשוונג, אתלטיקה ושחייה, שנה זוגית שהיא לא שנה אולימפית היא בדרך כלל שנה רגועה יותר. בלי משחקים אולימפיים ובלי אליפויות עולם לאנשים אין יותר מדי ציפיות. אבל 2018 היתה יוצאת דופן, גם בארץ וגם בחו"ל. זו היתה שנה חלומית, מטורפת, שנה שיהיה קשה לשחזר את כמות האירועים המשמעותיים שקרו בה. אז כמיטב המסורת, אנחנו מסכמים עבורכם את השנה האזרחית בארבעת ענפי הספורט המרכזיים שאותם אנחנו מסקרים בשוונג.
מה היה השנה?
מה היה בריצה?
תופעת ה-RUNNING BOOM כבשה את ארצות הברית עוד בשנות השבעים ואת ישראל רק בעשור האחרון. מיליוני אנשים החלו לעסוק בריצה למרחקים ארוכים וחלקם הפכו גם למרתוניסטים. ועדיין, רוב האנשים עדיין לא התעניינו במרתון כשזה לא היה קשור לעצמם. ברור שהאמריקאים התעניינו אם היה רץ אמריקאי מוביל וגם בארץ התרשמו מגילו של שיאן ישראל היילה סטאין – אבל הייתם מצפים מאנשים שרצים מרתון ליהנות גם מצפייה במרתון בוסטון למשל, ומעטים הם אלו שעשו את זה.
וזה לא רק אתם. התאחדות האתלטיקה הבינלאומית מחלקת את פרס ספורטאי השנה מ-1988 ואף פעם לא זכו בו רצי מרתון – עד השנה. אליוד קיפצ'וגה שינה למעשה את כל השקפת העולם בנושא המרתון וריצות הכביש ואפשר להגיד שהוא רץ המרתון הראשון שאפשר להכניס להיכל התהילה הוירטואלי של הספורטאים הגדולים בכל הזמנים ובכל הענפים. נכון, היילה גברסילאסי וקנניסה בקלה זכו בעבר בתואר אתלט השנה, אבל בזכות הישגיהם בריצות מסלול באצטדיון עוד לפני שפתחו בקריירת המרתון. קיפצ'וגה, שלדעת רבים (ולמרות שלא ניתן לקבוע את זה) הוא רץ המרתון הטוב בהיסטוריה, כבר השיג הכל חוץ צאת שיא העולם הרשמי בריצה ל-42.2 קילומטרים ואת זה הוא עשה השנה בברלין. עם תוצאה מדהימה של שעתיים, דקה ו-39 שניות, הוא ניפץ את שיא העולם הקודם ביותר מדקה וניצח את המרתון התשיעי שלו ברציפות. גם היריבים שלו מודים, אף אחד לא יכול לנצח היום את קיפצ'וגה.
בגלל שקיפצ'וגה הציב את המרתון במקום הכי מיינסטרימי שיכו להיות, אפשר להגיד שהרבה בזכותו שמענו בשנה החולפת על תופעות נדירות אחרות כמו יוקי קוואוצ'י היפני שניצח את מרתון בוסטון כרץ חובבן ולא מפסיק להשתתף בתחרויות או ג'ין דייקס שבגיל 70 רץ מרתון בזמן של שעתיים ו-54 דקות. ב-2018 אפשר סוף סוף להגיד שהמרתון מקבל את הכבוד המגיע לו.
וכנראה שלכל זה יש השפעה גם על מה שקורה בארץ. אז נכון שהאירוע המשמעותי של האתלטיקה הישראלית ב-2018 הוא זכייתה של לונה צ'מטאי סלפטר במדליית הזהב בריצת ה-10,000 באליפות אירופה. אבל לא מעט אנשים יגידו שהקאמבק שלה למרתון והניצחון שלה במרתון פירנצה בנובמבר עם שיא ישראלי מדהים של 2:24:17 שעות – הוא לא פחות מרשים ומבחינה מקצועית כנראה שיותר.
ומה שיפה הוא שצ'מטאי לא היתה היחידה שהיתה לה שנה מדהימה במרתון (ובכל שאר המרחקים במקרה שלה). זו היתה גם השנה של מארו טפרי, שגם הוא מתאמן אצל מאמנה ובעלה דן סלפטר. בחודש מרץ טפרי שבר את שיא ישראל בחצי מרתון של היילה סטאין שהחזיק מעמד 21 שנים והוביל עוד שלושה רצים ישראלים לתוצאה טובה יותר מהשיא הקודם באליפות העולם בחצי מרתון בולנסיה. ובקיץ, טפרי סיים שביעי במרתון באליפות אירופה באתלטיקה ושוב שבר שיא ישראלי נוסטלגי של סטאין, שבמקרה הזה החזיק מעמד 15 שנים. ואז קיבלנו עוד הוכחה לכך שברגע שמישהו אחד מצליח, גם האחרים יאמינו יותר בעצמם. כעבור ארבעה חודשים, גירמה אמרה שבר לטפרי את השיא וקבע 2:12:37 שעות בולנסיה. ועושה רושם שהשיא עוד לפנינו…
סגר שנה חלומית לרצי המרתון הישראלים. גירמה אמרה | צילום: באדיבות איגוד האתלטיקה
מה היה באופניים?
גם בענף הזה, שנחשב לכל כך גדול ברוב המדינות המערביות והיה כל כך קטן אצלינו – נרשמה קפיצה אדירה בזכות חזון והשקעה של כמה אנשים בודדים. מי בכלל היה מאמין לפני כמה שנים שאלפי ישראלים יעמדו בצדי הכביש בעליות של זיכרון יעקב ויעודדו רוכבים במדים כחולים-לבנים באחד משלושת מרוצי האופניים הגדולים בעולם? הביקור של הג'ירו ד'איטליה בישראל היה חלום שמעריצי האופניים בארץ עדיין לא התעוררו ממנו. העליות בזיכרון, הנג"ש בירושלים, הספרינט של סוף הקטע השני בטיילת תל אביב, הרכיבות במצפה רמון ובערבה ובעיקר ההתעניינות המפתיעה של מאות אלפי ישראלים באירוע המטורף הזה שהתנהל כאן בצורה מושלמת. תוסיפו לזה רוכב ישראלי ראשון שסיים גרנד טור, וולודרום שבנייתו הושלמה בהדר יוסף – עדיין קשה להאמין לכל מה שקרה כאן. וזה לא עוצר, קבוצת ישראל סייקלינג אקדמי ממשיכה לפעול בכל הכוח בארץ ובחו"ל, כדי שבעוד 20 שנה לא ניזכר בשנת 2018 המופלאה וזה יראה לנו כל כך רחוק.
חלום שעוד לא התעוררנו ממנו. הג'ירו ד'איטליה בישראל | צילום: Gian Mattia D'Alberto
ובעולם, רוכבי קבוצת סקיי המשיכו להוכיח למה ענף רכיבת הכביש הוא כל כך פופולארי ואהוב. כריס פרום עם ביצועים בלתי נשכחים בג'ירו ד'איטליה וגריינט תומאס עם ההפתעה הגדולה של הטור דה פראנס. אי אפשר למדוד את זה בכמות, אבל בזכות כל מה שקרה בשנה הזאת, הרבה יותר ישראלים נהנים מצפייה בתחרויות אופניים לא רק בגלל הנופים.
מה היה בטריאתלון?
גם בענף הטריאתלון, הצליחו לייצר בארץ המשכיות להישג השיא שנרשם ב-2016 כשרון דרמון הצליח להגיע למשחקים האולימפיים. דרמון הודיע אמנם על פרישה, אבל שחר שגיב עושה עבודה מצוינת בתור היורש, והצליח להקפיץ השנה את הטריאתלון הישראלי בעוד רמה. מעבר לעובדה שהיתה לו שנה מצוינת בסבב העולמי והוא התחרה באופן קבוע עם הטובים ביותר, שגיב סיים במקום ה-14 באליפות העולם לבוגרים בגולד קואסט שבאוסטרליה, ואת השנה הזאת הוא מסיים במקום ה-32 בדירוג האולימפי למשחקי טוקיו 2020, בהם הוא צפוי להשתתף.
המשיך להעלות את הטריאתלון הישראלי לרמות חדשות. שחר שגיב | צילום: מיטל חיימוביץ'
אחיו הצעיר רן סיים במקום הרביעי באליפות אירופה עד גיל 23 שהתקיימה באוקטובר באילת, שם גם נבחרת השליחים המעורבת סיימה במקום החמישי. הרבה יותר טריאתלטים וטריאתלטיות מישראל התחרו השנה בסבבים השונים בחו"ל, רובם התקדמו מאוד בתוצאות שלהם וכל זה מוכיח שההשקעה משתלמת ושהטריאתלון הישראלי הולך לכיוון הנכון.
ובעולם, מריו מולה הספרדי זכה בסבב העולמי בפעם השלישית ברציפות והוא זה ששולט בענף כשחאבייר גומז והאחים אליסטר וג'ונתן בראונלי כבר לא כל כך שם ומתחרים במרחקים ארוכים יותר. אצל הנשים היה נדמה שפלורה דאפי מברמודה הפכה לטובה בעולם אחרי פרישתה של גוון יורגנסן, אבל היא נפצעה באמצע העונה ומי שזכתה בסופו של דבר בסבב העולמי היתה ויקי הולנד הבריטית.
גם בטריאתלונים למרחקים הארוכים זו היתה שנה חלומית. ממש לקראת סיומה, כריסטיאן בלומנפלט הנורבגי קבע את התוצאה המהירה ביותר אי פעם בתחרות למרחק חצי איש ברזל בבחריין (3:29:04 שעות), והוא בכלל טריאתלט למרחק אולימפי. וכשמדברים על מרחק חצי איש ברזל אי אפשר שלא להיזכר גם בקרב הענקים באליפות העולם שהתקיימה בדרום אפריקה בין יאן פרודנו (שייצג את אנשי הברזל) לבין חאבייר גומז ואליסטר בראונלי (שייצגו את הטריאתלטים האולימפיים) שהסתיים בניצחון ענק של הגרמני, שלאחר מכן נפצע ופספס את אליפות העולם למרחק המלא.
וזה מביא אותנו להוואי שם חגגו 40 שנים לאליפות העולם במרחק איש ברזל, והפעם המתחרים נהנו לשם שינוי גם מתנאים טובים – מה שאפשר לפטריק לאנגה הגרמני לנצח בפעם השנייה ברציפות והפעם עם שיא מסלול מדהים של 7:52:39 שע' – זו היתה הפעם הראשונה שבה ירדו מ-8 שעות בהוואי. בנשים, דניאלה ריף השוויצרית היא אשת הברזל הטובה בעולם והיא הוכיחה את זה גם ב-2018 עם תואר רביעי ברציפות בהוואי שם היא גם קבעה את התוצאה המהירה ביותר של אשה אי פעם בתחרות איש ברזל – 8:26:18 שעות. תוסיפו לזה את ההבדלים ברמה בינה לבין שאר המתחרות שלה במרחק המלא ותקבלו ככל הנראה את אשת הברזל הטובה ביותר בכל הזמנים.
וגם בישראל התחום של איש ברזל ממשיך להתפתח, ובאליפות העולם האחרונה בהוואי השתתפו 8 ישראלים בקטגוריות הגיל השונות.
מה היה בשחייה?
אירוע השיא של שחייני הבריכה הישראלים ב-2018 היה אליפות אירופה שהתקיימה בגלזגו, ולא תירשם כאחת המוצלחות של השחייה הישראלית. יהונתן קופלב היה הישראלי היחיד שהצליח להעפיל לגמר של משחה ליחידים והשיא הישראלי היחידי שנקבע באליפות היה במשחה שליחות.
הישראלי הטוב ביותר השנה באליפות אירופה היה שחיין המים הפתוחים, מתן רודיטי, שסיים במקום החמישי במקצה ל-10 קילומטרים במרחק נגיעה ממדליה. חשוב להזכיר שמדובר במרחק אולימפי, כך שיש בהחלט למה לצפות גם לקראת משחקי טוקיו 2020.
בשחייה הישראלית, זו היתה השנה של הצעירים. אנסטסיה גורבנקו | צילום מסך
מצד שני, השחיינים הצעירים סיפקו ביצועים אדירים באליפות אירופה לנוער ובמשחקי הנוער האולימפיים. אנסטסיה גורבנקו הפכה לישראלית הראשונה שהיא אלופה אולימפית לנוער עם ניצחון ב-200 מעורב אישי במשחקים בבואנוס איירס. באליפות אירופה לנוער תומר פרנקל ניצח במשחה ה-100 חופשי והוביל את רביעיית השליחים ל-4 פעמים 200 חופשי למדליית זהב נוספת. באותה תחרות סיים דניס לוקטב במקום השני במשחה ה-200 חופשי וכמה חודשים לאחר מכן סיים שלישי באותו המשחה במשחקי הנוער האולימפיים.
ובחזרה למים הפתוחים, גם בגזרה הזאת ראינו מהצד איך אפקט ההצלחה של שחיינים מסוימים משפיע גם על האחרים. ב-2017 אבישג טורק הפכה לשחיינית הישראלית השנייה (והראשונה בין הנשים) שחצתה את תעלת למאנש. ובקיץ האחרון נוספו עוד שלושה ישראלים לרשימה המכובדת הזו: יוסי אטינגר, ירון דוידי וגיא כהן. טורק המשיכה לאתגר נוסף בתעלת קטלינה בארצות הברית ועברה אותו בהצלחה, ושחייני מים פתוחים ישראלים עמדו באתגרים קשים ומכובדים אחרים ברחבי העולם.
