באפריל האחרון התאהבתי בים. זה לא קרה ביום אחד וממש לא ממבט ראשון. שחיתי קודם כמה פעמים בים, בעיקר במסגרת מסודרת של משחים, שם אתה לא לבד ומפלס האדרנלין עולה. הרצון לא לפחד מהמעמקים ולהתמודד עם הים על כל תנאיו הוביל אותי להחלטה, שכשאפשר אני מתחילה לשחות בים. הגיע אפריל המים היו עדיין קרים, הכניסה למים דורשת כוח סבל ותזכורת למה אני כאן?! יחד, חלק עדיין שוחים עם חליפות שחיה, אבל היי החלטה זו החלטה.
עוד כתבות מים פתוחים בשוונג
7 טיפים למשחה הראשון שלכם במים פתוחים
מה אנחנו מפספסים בשחייה במים פתוחים?
טיפים וכללים לשחייה במים פתוחים
יותר מעשור אני שוחה בבריכה. זה התחיל מסיבות של כאבי גב, המשיך לספורט השבועי והיום זה שילוב של שניהם, אבל זה בעיקר בשביל הנשמה. לך תסביר לאנשים ששעה במים עם עצמך והמחשבות שלך זה כמו הפסיכולוג השבועי, רק הרבה יותר זול. לפעמים אתה מזמזם את אותו שיר ברצף במשך שעה, לפעמים אתה עובר על סיטואציות שדרשו התמודדות או תגובה ולפעמים יש פשוט דממת אלחוט בקשר.
לבריכה יש את האתגרים שלה, וזה יסופר בפעם אחרת, אבל בגדול בבריכה יש מסלול עם קו ששוחים לאורכו, הלוך ושוב והוא מוביל את הדרך. יש שחיינים שנמצאים לפניך או מאחוריך ועושים לך פדיקור ברגליים אם אתה קצת מאט. בבריכה יש אימון בשעה קבועה, ביום קבוע, יש תאורת פלורסנט וזמן קצוב ובעיקר הבריכה תמיד באותו גובה מים, באותה טמפרטורה והיא לא משתנה אף פעם.
אנחנו רק אורחים בים
בים יש מלח בעוצמה כזאת שאתה מרגיש שבלעת מלחיה שלמה, אבל מתלהב כשזה פותח לך את הסינוסים. בים אתה צף הרבה יותר טוב, אבל חצי מהזמן הג'י.פי.אס הפנימי שלך הולך לאיבוד ואתה מוצא את עצמך שוחה יותר ממה שהתכוונת ותמיד בזיגזג. בים המצופים הופכים להיות נקודת מפגש למשוגעים לדבר כמוך. לים יש קצב משלו, הוא מפתיע, יום רגוע, יום סוער ויום שאיכשהו הוא באמצע. הים הוא חלק מהטבע, יש לו את הכוח שלו ואנחנו רק אורחים בו.
חיפשתי עם מי ואיך והגעתי לקבצת הוואטסאפ "הפורום לשיחה במים פתוחים". בגדול קבוצה לתאומי שחייה, שיחות על ציוד שחיה, משחים, בריכות ומדי פעם חפירות על מדוזות, ענייני ים ובדיחות פנימיות. ככה נראית שם למשל הודעה לדוגמה: "6:30 בבוקר, חוף הצוק, שחייה של שעה, קצב 22-24". יורדים במדרגות למקום המפגש: "נעים מאד אני הדר, נעים מאד איקס וקופצים למים", תיארתי לחברה. זה כמו דייט ראשון הסברתי. זה כמו סטוץ היא הבהירה. צודקת.
מפה לשם כמעט חצי שנה אחרי ואני מאוהבת. אני יכולה לספור על כף יד את מספר סופי השבוע שלא קמתי לשחות בהם בים והסיבות הן אובייקטיביות נטו, או שהיה ים גבוה לשחייה או כשנתפס לי הגב, תירוץ אחר לא עובד פה. לך תסביר לאנשים שהחל מהשעה חמש וחצי בבוקר ספסל האבן בחוף הצוק הופך להיות תחנה מרכזית. בכל רבע שעה בממוצע יוצאת חבורת שחיינים אחרת. כל אחד בקצב שלו, בלו"ז שעוד קבוע לפניו ובעיקר באהבה לים.
"הגוף שלי מוצף אדרנלין"
יש ימים שזה בוער בך בקצות האצבעות, אם יש ים טוב, מתחילים את הבוקר בים, מתקלחים ויוצאים לעבודה. האוטו שלי נראה כמו קומבינציה בין חוף הים לסוכת מציל. הררי חול, ערימת מגבות פרוסות לייבוש ובגד ים אחד שכולי תקווה שלא יסריח עד הערב. למתבונן מבחוץ היום הזה נשמע הזיה. להתעורר בבוקר כשהשעון המעורר עוד מצביע על השעה חמש, לעשות משהו שבתיאור שלו כולל את המילה ספורט ועוד להמשיך ליום עבודה שלם? דווקא בימים האלה אני מרגישה שהגוף שלי מוצף אדרנלין והחיוך לא יורד לי מהפנים. גם אם התחלתי את היום מוקדם אני יכולה להמשיך אותו כמו "דורסל" עד חצות.
היום עדיין יש לי "דייטים" ראשונים, כיף להכיר אנשים חדשים והרבה דייטים ותיקים. קבוצה של שחיינים שמדרבנים אחד את השנייה ולכל אחד תפקיד מרכזי בחבורה. ההוא שמתפנק כשמציעים להקדים את השחייה, ההוא שאף פעם לא יודע אם יוכל להגיע ובסוף מתייצב כמו שעון שוויצרי, ההוא שמציע שנעשה קצת פחות ובסוף מוביל את כולם ראשון, ההוא שדוחף את כולם עד הבוטקה, נקודת ציון רחוקה ממש וההוא שהחליט שהוא עושה הפסקה מהים, שהחזיקה שבוע. זה ישמע רגע של קיטש, אבל בעיקר פגשתי אנשים טובים, שונים, מגוונים, כאלה שלא בטוח שהייתי פוגשת בהזדמנות אחרת. שהשחייה בים הפגישה בינינו.
נשיקה ממדוזה
לא מזמן קרה הנורא מכל. טוב, זה יצא קצת דרמטי, אבל זה בהחלט לא להיט. אולי זו העובדה שהחברים במים קוראים לי הרדאר על שם חושיי המחודדים לראות אותן ממרחק ולהזהיר את מי שסביבי, אולי זה נפטון שרצה לבדוק נאמנות, בכל מקרה זה כאב בדיוק כמו שזה נשמע. מה קרה? התנשקתי עם מדוזה! לא נפגעתי ביד או ברגל כמו איזה שחיין רגיל חלילה, ככה, בפנים, התנגשות חזיתית. אחרי למעלה מ-3 קילומטרים של שחייה, כשנכנסתי לאיזה מצב שקט ומונוטוני, זה קרה, הפנים שלי התחילו להתנפח כשתוך כדי שחיתי לחוף בספרינט כמו שמעולם לא ידעתי שאני יכולה. אחרי מים קרים, קרח, צמח אלוורה, משחות הרגעה, יחד עם העובדה שאני אלרגית לעקיצות, ביקור רופא, זריקת סטרואידים בישבן, כדורי אלרגיה וסימנים על כל הפנים, חזרתי לחיים. ובעיקר חזרתי אחרי שבוע למים. קצת בבעתה, קצת בחשש, אבל בעיקר כדי להמשיך ולשחות.
הבנתי, שהתאהבתי בים, בשחייה במים הפתוחים. את יודעת שאת מכורה כשיש לך לפחות 20 אנשי קשר חדשים שהמילה שחייה משותפת לכולם בזיכרון של הטלפון, שיש לך סימני שיזוף הזויים בגוף, כמו בטן לבנה, רגליים שחורות ואיקס בגב, שלדיבור שלך נכנסו מושגים כמו "צ'ופי" ו"סוואל", שלציוד השחייה שלך מצטרפים גם וזלין ומשחה נגד צריבת מדוזות ובייחוד כשאת מתכננת את כלל חגי תשרי לפי רשימת המשחים שאת משתתפת בהם. נתראה בעונה.