אני בן 45, רץ אולטרה משנת 2012, ידעתי כישלונות והצלחות, והספקתי כבר לעשות מרוצי שטח בצרפת, נורווגיה, ניו זילנד, הונג קונג, שוויץ, איטליה, בריטניה וכמובן בישראל. לפני כשנה וחצי התחלתי לעבוד כסמנכ״ל בחברת סטארטאפ הפועלת בשוק הסיני, ומאז ביקרתי בסין מספר רב של פעמים.
עוד כתבות בנושא
אז מי כיכב באולטרה מרתון מון בלאן?
אולטרה ברקלי: אחת התחרויות הקשות שהרוב לא שמע עליה
מי רץ 4,200 ק"מ לאורך החומה הסינית?
70 ק״מ עם טיפוס מכובד של 3,800 מ'
לעומת הונג קונג, שהיא גן עדן של ריצות שטח (לפחות בחודשי החורף), הערים העצומות של סין בהן ביקרתי לא בדיוק היו מקום מושך לריצה. המרחקים גדולים, קשה להתנייד ולהסתדר עם השפה, ועוד לא דיברנו על מזג האוויר ואיכות האוויר. המיטב שהצלחתי לעשות בסין היבשתית הן ריצות בוקר על מסלול ריצה, שנמצא כמעט בכל בית ספר ופתוח לקהל הרחב. בדרום מערב סין ובטיבט ישנם מקומות מדהימים, אולם אלה לא בדיוק המקומות אליהם מגיעים במסגרת עסקים.
תחום ריצות השטח מתפתח בסין, כמו כל דבר, במהירות עצומה. הרצים הסינים מופיעים במספרים גדולים והולכים במרוצים המפורסמים בעולם, ורצי העילית שלהם הכו בתדהמה השנה כשהביאו 3 פודיומים במרוצי ה-UTMB, יותר מכל מדינה אחרת. כיוון שהמדיה החברתית והאינטרנט בסין הם עולם סגור בפני עצמו, לא כל כך ניתן לראות את ההתפתחות הזו מבחוץ. כאשר הבנתי לפני מספר שבועות שאני הולך לבלות את סוף השבוע של ה UTMB בסין בשל פגישות עבודה, חיפשתי אתגר הולם שיפצה על הגעגועים למון בלאן. חיפוש באתרי המרוצים המערביים העלה חרס, אבל בעזרת עובד שלי הדובר סינית וגוגל טרנסלייט, מצאתי יומן מרוצים באתר ריצה סיני – ולהפתעתי גיליתי יומן גדוש ועשיר באירועים, חלקם הגדול מוגדרים כ״בינלאומיים״ ומספקים ניקוד ITRA.
מבין האירועים התמקדתי במירוץ ש״בא לי טוב״ במיוחד – אולטרה המתקיים ביום ראשון בשבוע למרחק 70 ק״מ עם טיפוס מכובד של 3,800 מ׳, בשמורת טבע המכונה Panshan, בסך הכל פחות משעתיים נסיעה מבייג׳ינג. מאתגר ולא פשוט, אך בר ביצוע מבחינתי. המרוץ הכיל גם מקצים קצרים יותר של 35 ק״מ ו- 10 ק״מ – סך הכל אירוע עם מעל ל- 1,000 רצים.
אולטרה במקום זר
תהליך הרישום לא היה פשוט למי שאינו דובר סינית ואף דרש מספר טלפון סיני מקומי או מנוי ברשת ״וויצ׳ט״, אבל בעזרת החברים דוברי הסינית הצלחתי להירשם ויצרתי קשר עם המארגנים. הסתבר שבקרב כל הצוות המארגן אין מישהו עם אנגלית ממש טובה, וכך תקשרנו בעיקר באמצעות יכולת התרגום האוטומטית של ״וויצ׳ט״, והשגתי פרטים חשובים על אפשרויות לינה ותחבורה למקום. התחלתי לתהות עד כמה זה אכן ״מרוץ בינלאומי״ ואם זה רעיון טוב לעשות אולטרה במקום כה זר, עם יכולת מוגבלת לתקשר עם המקומיים, יומיים לפני כנס חשוב שהשקעתי רבות בהכנה אליו.
שבוע העבודה בבייג׳ינג מסתיים לו ולעת ערב מונית ה״דידי״ (ה״אובר״ הסינית) מביאה אותי לשמורת הטבע. למול עיני פגודות ושער אבן עצום מוארים באור יקרות. אני לן במלון די מפואר הנמצא בפתח השמורה, וממרפסת חדרי נשקף ההר במלוא הדרו. קו רכבל מטפס למקדש שבראש ההר, טיפוס אותו אעשה ברגל בבוקר המירוץ, וכפרים קטנים משובצים לאורך הדרך. השמים תכולים, ממש אירופה.
ביקור באקספו לשם איסוף הערכה למחרת הוא חוויה בפני עצמה. הדוכנים ותהליך בדיקת הציוד והרישום מזכירים את התהליך בארץ ובכל מקום אחר, אבל בשעות אחר הצהריים מתקיים תדרוך לרצים, מלווה במופעי ריקוד ושירה סיניים מסורתיים. אני הזר היחיד במקום. ניגשים אלי אנשים מהצוות המארגן ושואלים באנגלית רצוצה אם אני צריך עזרה כלשהי. צריך לומר שהם נחמדים ומסבירי פנים אבל אין להשוות את הכנסת האורחים לליווי שמקבלים רצים זרים ב״סובב עמק״ אצלנו. זו מעצמה ומי שבא ברוך הבא, לא יותר.
הפחד מללכת לאיבוד
מסתיים התדרוך ומתחיל טפטוף, שמרמז על הצפוי לנו למחרת במרוץ. הדאגה המרכזית שלי היא ללכת לאיבוד. המסלול די מפותל, אפליקציות הניווט בטלפון לא עובדות היטב בסין, וקובץ ה-GPX שנשלח בוויצ׳ט לרצים לא עולה באופן תקין לגרמין (אחר כך הסתבר שגם למקומיים). אני מצליח לקמבן איכשהו את קובץ המסלול על אחת האפליקציות, והמארגנים מצדם מבטיחים שהמסלול מסומן היטב. בכל מקרה אני מתכוון לנסות להיצמד לרצים אחרים ככל הניתן.
בשעה 2:30 לפנות בוקר אני מתעורר לקראת הזינוק. למזלי נחתי היטב במהלך השבת ואני לא מרגיש את העייפות כל כך. קולות חזקים של גשם ורעמים נשמעים מבחוץ, ואכן אני מגלה שהמרוץ הזה הולך להיות רטוב למדי. אני מורח היטב את כפות הרגליים במשחת אקילן, מה שכנראה יציל לי את המרוץ בהמשך, שם את פנס הראש מעל כובע מצחיה שימנע את חדירת הטיפות לעיניים ולובש את מעיל הגשם מעל התיק עם כל הציוד. למרות הגשם, מזג האוויר לח וחמים ולכן אני הולך על ביגוד קצר ככל הניתן, על הרגליים אני מגן מהעשבייה והבוץ באמצעות גרבי לחץ עבים וגייטרים.
מגיע לקו הזינוק לפני שעת הזינוק ב-4:00 ורואה את רצי ה- 70 ק״מ (כ- 200 במספר) מסתופפים תחת שער ההר העצום והמסוגנן שמהווה גם את קו הזינוק והסיום להגנה מהגשם. אני פוגש תחת השער את טום – המערבי השני היחיד במירוץ. טום הרזה והגבוה הוא בריטי מצפון אירלנד שחי בבייג׳ינג כבר 6 שנים ודובר מנדרינית שוטפת. הוא התחבר לקהילת רצי השטח דרך הוויצ׳ט וזהו לו מרוץ ראשון למרחק 70 ק״מ. כיוון שאני עשיתי כבר כמה מירוצים למרחקים האלה אני נותן לו כמה טיפים ואנחנו מתחילים את המירוץ ביחד.
שביל 999 המדרגות
עולים בשביל אבן רטוב וחלקלק בעליה שלא נגמרת – 800 מטרים רצופים של טיפוס על פני 7 ק״מ – ממש צוק מנרה של סין – שמשתנים בין שביל סלול למדרגות אבן ומסתיימים ב״שביל 999 המדרגות״ המוביל למקדש שבראש ההר, שם גם ממוקמת תחנת הסיוע הראשונה. אני נשאר צמוד לטום (והוא אליי), מקפל את מקלות הטיפוס ומתחיל את הירידה הארוכה לתחנה מס׳ 2. הירידה כבר מתבצעת בסינגל הררי באווירה ממש אלפינית, כשהגשם, הערפל ואור היום שמתחיל לעלות משווים אווירה מסתורית ומיוחדת. נופי ההר התלולים והירוקים נגלים מדי פעם ועוצרים את הנשימה.
עד מהרה מסתבר שהגשם הפך את הירידות התלולות לבוציות וחלקות ועל כן מאתגרות במיוחד. אני מבזבז הרבה כוחות על ניסיונות, רובם מוצלחים, להימנע מהחלקות על הישבן בירידות המסוכנות, ומאט מעבר לדרוש על מנת להימנע מסיכונים מיותרים. בכל זאת אני צריך להגיע בחתיכה אחת לכנס. לסוף הירידה ולתחנה השנייה בפאתיו של כפר קטן אני מגיע כבר סחוט ושרוט למדי. משהו לא ברור עקץ אותי בזרוע ימין וזה שורף וכואב (לאורך המסלול נראו רשתות ועכבישי ענק). הגייטרים של סלומון הושמדו כליל בבוץ ובמתלולים. עד לתחנה השלישית טום כבר פתח עלי פער קטן אבל אני מדביק אותו בתחנה, לא מבזבז יותר מדי זמן ויוצא אתו ביחד לקטע הבא, קטע יפהפה של טיפוסים, ירידות וריצה על קווי רכס בסינגלים פראיים וסבוכים למדי.
טום עובד בארגון "גרינפיס" ואנחנו משוחחים על האתגרים הסביבתיים של סין ואיך הממשלות המקומיות והחברה האזרחית מתמודדים אתם. בתחנה הרביעית מקומית מבקשת להצטלם עם שני הזרים החתיכים, ואני מרגיש שאני צריך עוד קצת זמן התאוששות ומילוי מצברים אחרי הטיפוסים והירידות הקשים, בעוד טום ממשיך לדרכו כדי לקבוע תוצאה מצוינת. האוכל בתחנות עשיר אבל לא כולו בדיוק לקיבה המערבית – שיפודים על האש, מרקים של אני לא יודע מה, דייסת קונג׳י מדוללת, בוטנים וירקות מוחמצים, ונודלס עם קוביות בשר חזיר. אבל יש גם פירות, קולה, משקאות אנרגיה ומאפינס. הגשם ממשיך לרדת ולהקל על החום שאף הוא מתגבר, בסך הכל התנאים נוחים עבורי למרות אי הנעימות של הרטיבות המתמדת.
בתחנה החמישית ב-42 ק״מ אני כבר מרגיש עייף למדי והבטן כבר לא מתפקדת כמו שצריך, אבל נותרו ״רק״ עוד 28 ק״מ וכ- 1,200 מ׳ של טיפוס – זה לא מה שישבור אותי… אני שם מוזיקה באזניות ועובר למוד הישרדות. כשאני מקיא בתחנה השביעית ניגשים אלי בדאגה חובש וחובשת. אני שולף את הנייד ומעביר להם את המסר באמצעות ״גוגל טרנסלייט״ שזה נורמלי ואין לי צורך לעצור. מכאן ועד לסיום זה הרבה הליכה, מאבק בעליות, קולה בתחנות (לפעמים נכנס ולפעמים לא) והתקדמות בכל מחיר. העלייה האחרונה נוראית ומלאה בולדרים ענקיים, ונראה שלא תיגמר לעולם. אני כבר מתחיל להתקרב לקאט-אוף אם כי לא באופן ממש מסוכן, אבל יודע שאת המירוץ הזה אני כבר אסיים. עוד עצירה להוצאת פנס הראש כי החשכה כבר יורדת, והשביל החלקלק מתחבר למדרגות האבן היורדות חזרה למתחם הזינוק והסיום. סרט ניצחון מחכה לכל מסיים תחת השער העתיק והופך את הסיום למתוק במיוחד. אין כל כך מי שיברך, או עם מי לשוחח בסיום, אז אני מתכבד בארטיקים ובירות שמחולקים בשפע, מקבל את המדליה ואת מעיל ה"פינישר" היפה ביותר שראיתי וגורר את עצמי למלון להתייבש ולהתקלח.
בסיכומו של דבר מדובר במרוץ מהמם, וכמוהו יש בסין כמעט בכל סוף שבוע. למי שמוכן לעשות מאמץ, לקחת סיכון ולצאת מהקופסה יחכו ארגון מתוקתק, נופים ומסלולים קסומים ותרבות ריצת שטח צעירה, מתפתחת ונלהבת.