רני גבע גדל על הסיפורים של סבו מתקופת השואה והצליח לסלול עבורו את הדרך לריצת זיכרון ייחודית שהתחילה החל בפולין והסתיימה בסלובקיה, בריצת הרים למרחק 68 ק"מ על הרי הטטרים הגבוהים.
ספר את הסיפור המשפחתי שכרוך בשואה?
"סבתי בלומה ליכטנברג ז"ל לא נהגה לדבר הרבה על תקופת השואה. לעומתה סבי עוזיאל ליכטנברג ז"ל, בכל משפט שני שלו חזר לתקופה ההיא, ועל הסיפורים שלו גדלנו כולנו. עבורי היו אלו סיפורים מעוררי השראה. סיפור אחד נטמן בקרקעית מוחי כמו זרע שחיכה להבשלה. טרם פלשו הנאצים לפולין סבי עמד בראש הקן של תנועת הנוער הציוני בעיר לודג', התגייס לצבא הפולני ונלחם בקרב הבליץ. הוא נפל בשבי הגרמני והצליח לברוח ממנו ולחזור לביתו בעיר לודג'. משם ברח לוורשה וממנה נשלח מטעם התנועה לסלובקיה להקים פעילות מחתרתית להברחת יהודים מפולין".
"חרדה החלה לאחוז בי לקראת הנסיעה". רני גבע בנתיב הבריחה | צילום: רני גבע
מה היתה המטרה מבחינתך?
"המטרה היתה לחצות את הגבול, להגיע לפופראד השוכנת למרגלות ההרים בסלובקיה ומשם לברטיסלבה. הגבול בין פולין לסלובקיה הינו גבול טבעי של שרשרת הרים הקרואים ההרים הטטרים. אלו מחולקים לטטרים הנמוכים ולטטרים הגבוהים, רכס משונן של פסגות הרים המתנשאים לגבהים של 2,500 מטר. היחידים שיודעים להתחמק ממשמר הגבולות ומכירים היטב את ההרים הם מבריחי הגבולות. בעזרתו של מבריח הם צועדים כל הלילה, אל עבר הטטרים הגבוהים, בהדרגה עוברים את גובה העצים, באור היום מסתתרים ובלילה השני מטפסים לשיא הגובה המושלג, חוצים את הגבול ומגיעים לנקודת היעד בסלובקיה – העיירה פופראד (Ppoprad). סבתי, עשתה את אותו המסלול לבדה כחודש לאחר מכן. סבי שחי עד גיל מופלג של 102 היה איש יוצא דופן והתמזל מזלי להכיר אותו ולהיות מאד קרוב אליו. בפברואר השנה הוא נפטר".
מתי עלה לך הרעיון להפוך את מסלול הבריחה שלהם למסלול ריצה?
"כשלושה חודשים לאחר שסבי נפטר, בסביבות חודש מאי, עלה לי רעיון להפוך את נתיב הבריחה שלהם בהרים לריצת הרים לזכרם. בו במקום שלחתי הודעה למאמן שלי רן שילון ובו כתבתי לו: 'איך נשמע לך ריצת הרים מפולין לסלובקיה'? רגע לאחר מכן קיבלתי את תשובתו – 'מטרה ראויה לשמה!'. מבחינת מזג האוויר תחילת אוגוסט ורגע לפני בוא הסתיו זה הזמן הטוב ביותר לצורך כך. התחלתי להכין את עצמי לאתגר. במשך שלושה חודשים האימונים שלי כללו הרבה חיזוקים בצורת אלפי סקווטים, שעות של ריצה בעליות, ומאות קילומטרים של ריצה בתנאי שטח שונים. הפינאלה היה מחנה אימונים בשאמוני יחד עם רן שילון וקבוצת אנדיור. ביולי הזמנתי את רן שילון להצטרף אלי והוא נענה ברצון".
מטרה ראויה לשמה. רן שילון (מימין) ורני גבע | צילום: רני גבע
איך הכנת את תוואי המסלול?
"ידענו שנקודת היעד שלנו היא העיירה פופארד בסלובקיה ושעלינו לחצות את הטטרים הגבוהים. בחרנו את זקופנה השוכנת למרגלות הטטרים הגבוהים כנקודת המוצא. עכשיו היינו צריכים להכין את המסלול. מפות לא מצאנו, נעזרנו בגוגל וראינו מסלול המסומן באדום שיוצא מזקופה, דרך פסגת ריסי (Rysy, 2500m), ההר הגבוה ביותר ברכס הטטרים הפולניים, בקתת מטיילים בפסגה הסלובקית ובהמשך מסלול אדום עד פופראד. הערכנו את המסלול בכ-70 ק"מ ובטיפוס מצטבר של כ-2,000 מ'. היה בי רצון לעשות את הכל ביום אחד, אבל הבנו שיש הרבה גורמים של חוסר ודאות ועדיף לחלק את הריצה ליומיים, כאשר את היום הראשון נקדיש למרבית המסלול ולחציית ההרים. מעבר לכך לא ידענו הרבה".
היו לך פרפרים בבטן לקראת הנסיעה?
"חודש לפני הנסיעה חרדה החלה לאחוז בי. תחושה מאד לא נעימה של חוסר ודאות, פחדתי מהמסע הזה פחד מוות תרתי משמע. לא ידעתי למה אני מרגיש ככה אבל באמת חשבתי שאני הולך למות. לאמיתו של דבר, שבועיים לפני היציאה, מרוב פחד, שקלתי לבטל. הפחד הזה הראה לי שני דברים: הראשון, כנראה חוויתי משהו מחוויית פחד המוות שסבא וסבתא חוו. שנית, הפחד מפני אתגרים הוא דבר חיובי, הוא סוג של יראה שגורם לך להיות ערני וקשוב. בשבוע האחרון החרדה החלה להתחלף אט אט בשמחה ובהתרגשות לקראת האתגר.
ממרומי הרי הטטרים | צילום: רני גבע
וכך למעשה יצא לדרך רני גבע לאתגר האולטרה שלו למרחק 68 ק"מ. בתרמיל שלו היה ציוד מינימלי ובו אמצעי חילוץ ועזרה ראשונה, מעיל גשם, שק"ש, מכס ריצה קצר, חולצת ריצה קצרה, 2 חולצות ריצה ארוכות דקות, בקבוק מים ואגוזים. הם טסו ב-3 באוגוסט לקרקוב, משם המשיכו בנסיעה עוד 3 שעות ובצהרי היום הגיעו לתחנה האחרונה לזקופנה. בעיירה הם מצאו מפת שבילים טובה, למדו היטב את המסלול, עשו הערכות זמנים למקטעים השונים, אכלו ואף נחו. הם הרגישו שהם יודעים היטב את המסלול וזאת היתה תחושת הקלה גדולה עבורם. למחרת בשעה שמונה בבוקר, לאחר ארוחת דשנה, הם התייצבו מחוץ למלון עם תרמילים על הגב, איפסו שעונים והתחילו לרוץ.
מתחילים לרוץ
"אחרי כשעה השארנו את העיר מאחור ונכנסנו להרים. רצים בתוך יער, מדי פעם משב אוויר קריר המבשר על נהר מים שאנו עתידים לפגוש. רצים בדממה, כל אחד שקוע בתוך עולמו. כשהמים אוזלים אנו עוצרים ליד פלג מים וממלאים מחדש מי שלגים מופשרים. חלפו 3 שעות והגוף עדין קשה ממאן להיפתח", ממשיך גבע לתאר את שעבר עליהם, "רצנו בקצב קבוע ורגוע, מחלקים את הכוח לקראת האתגר שמצפה לנו בהמשך היום. חולפת שעה נוספת, מאחורינו כ- 1,000 מ' מצטבר של טיפוס ומה שנראה כנקודה על המפה הופך למציאות – אנו באגם מורסקי אוקו למרגלות פסגת ריסי, יושבים במסעדת הרים זוללים קערות מרק עגבניות וסלט. בדיוק מה שהיינו זקוקים לו. לאחר מנוחה קלה מתחיל הטיפוס התלול לפסגת הר ריסי ולאחר שעתים של הליכה מהירה אנחנו בפסגה צופים לצד הפולני והסלובקי, מחזה מרהיב של טבע בתולי ופסגות הרים".
השעה היתה כבר ארבע אחר הצהריים, כאשר הם הגיעו לבקתה השוכנת בפסגה בצד הסלובקי. היתה להם עוד התלבטות קצרה האם ללון בפסגה, או לנצל את השמש, לרוץ כמה שיותר ולקוות לטוב. אנו מחליטים לרדת מההר. מזג האוויר בהרים הוא הפכפך ולא ניתן לדעת מה יתרחש בשעה הקרובה. הם רצו את הירידה והשתדלו להיות מאד מרוכזים, לשים לב לכל צעד, למנח הגוף, לרגליים על מנת שלא ימעדו. כל מחשבה יכולה להסיט את הריכוז ועלולה להוביל לנפילה ולפציעה קשה. "הגוף של שנינו פתוח, למרות שחלפו כבר 6 שעות אנחנו מרגישים רעננים כאילו רק עכשיו התחלנו", הוא מספר בהתרגשות, "האדרנלין בדם זורם חזק. העצירות היחידות הן לצורך מילוי מים מפלגי הנחלים. השמש במערב, חזרנו לקוו העצים בגובה 1,500 מטר ולאחר כשעה של ריצה הגענו להתפצלות שבילים כשמשמאלנו אגם ולצידו אכסניה".
מערום אבנים לזכרם | צילום: רני גבע
לאחר 46 ק"מ ומעל 2,000 מ' טיפוס
כלא מאמינים הם נגשו לדלפק ושאלנו אם יש להם מיטה פנויה. למזלם נותר מקום בעליית הגג. כך בסיכום היום הראשון הם צברו כ-46 ק"מ, מעל 2,000 מ' מצטבר של טיפוס וכ-7 שעות של ריצה. הם התפנו כעת למקלחת, ארוחת ערב ושינה להתאוששות. האדרנלין היה חזק מדי ומהשה עליהם להירדם. למחרת בבוקר המצב בהר היה נראה להם פחות טוב. ברקים, רעמים, גשם וערפל בפסגה. התברר להם שההחלטה שקיבלו לרדת מההר היתה הטובה ונכונה. "מולנו היה כעת טיפוס נוסף של כ-500 וכעבור שעה אנחנו למעלה בקו גובה 2,000. שם, לזכרם, בניתי רוג'ום אבנים קטן שמשקיף מצידו האחד לפסגת הר ריסי ומצדו השני לעמק הסלובקי ולעיירה פופראד. אולי, היה זה רגע השיא מבחינתי. דמעות היו בעיני ולרגע כאילו ראיתי אותם שמחים על הרגע הזה. המשך הריצה היה טכני מאוד, רצים על סלעים, חייבים לשמור על ריכוז גבוה. רצים בדממה, שואפים אוויר, כל אחד בתוך עולמו. חולפים על פני אגמים של מי שלגים מופשרים, נחלים ופלגי מים".
לאחר כשעה וחצי הם הגיעו למלון נוסף רטובים מעט מהגשם. הם עצרו למנוחה קלה והרימו בירה לחיים. "לפנינו נותרה ירידה אחת תלולה של כ-10 ק"מ עד לנקודת הסיום. המסע הסתיים לאחר 68 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של כ-2,700 מ' וירידה מצטברת של כ 2,700 מ'", מסכם גבע.
רני, כל הכבוד על הרעיון ועוד יותר על הביצוע. נשמע מאוד מרתק.