דברים שנאמרו על ידי אילן גולדמן, מאמנה של נועה חייט ז"ל, בעת ריצה שיזם לכבודה על המסלול שאהבה לרוץ בו וצברה צברה עליו אלפי קילומטרים

התכנסנו הבוקר כדי לרוץ במסלול הריצה הקבוע של נועה חייט ז"ל. מסלול בו נהגה לדרוך כמעט מדי יום. שביל עפר רך, מגן ונעים למגע רגל, אליו טרחה להגיע על מנת להרחיק את הפציעות המציקות עד כמה שאפשר. מסלול זה אינו יפה במיוחד, אינו קסום כשבילים רבים אחרים וירוקים באזור. אך בעבור נועה היה השביל עולם ומלואו. היה בו די והותר. הוא היה נגיש ופרקטי וזה הספיק. היא העניקה לו משמעות, היא יצרה בו קסם שנולד דרך החיבור הפיזי היומי ביניהם. השביל היה מבחינתה גשר מחבר אל יעדיה וחלומותיה הנשגבים.

נועה חייט ואילן גולדמן במרוץ המדרגות | צילום: צלמי שוונג

ובכדי שתכירו מעט יותר את נועה, אשר למענה אתם רצים, כפי שהייתה ביומיום, בריצותיה ואורחותיה, אספר לכם אודותיה באמצעות דוגמה קטנה הקשורה לדרך בה היתה משתמשת במסלול עליו נרוץ היום – שביל החוף. אז, נסו לדמיין לרגע יום חורפי קר, קודר וגשום של חודש ינואר. ברקים, רעמים וגשם זלעפות. החבילה המלאה והקפואה. נסו כעת לדמיין את נועה הקטנה והעדינה, עומדת בתחנת אוטובוס שוממת ברחוב וינגייט החיפאי, ממתינה לקו 133 שייקח אותה לחוף הים. התנאים הקשים הללו, על אף היותה כה עדינה למראה, לא גורמים לנועה למצמץ. אין מחשבות שניות. אין חרטות. הילדה הזו קשוחה.

כשהאוטובוס סוף סוף מגיע, נועה עולה עליו בהחלטיות וללא היסוס. כעבור 40 דק', תרד ממנו ותצעד בגשם הכבד הישר לנקודה בה תתחיל את ריצתה. היא כבר רטובה לחלוטין. זה בוודאי לא עוצר אותה. שם, בשיחים נסתרים הסמוכים לשביל, תחביא את תיק הגב שלה, בו בגדים יבשים ארוזים ואטומים היטב בתוך שקית. במידה ותבחין כי השביל בוצי ודביק מדי לריצה, הבחירה המיידית תהיה חניון עפר סמוך בו הקפה של 600 מ'. אם קיים הצורך, תקיף אותו במשך 60-90 דק', כשלרגע לא חולפת בראשה מחשבה אודות "מונוטוניות", "שעמום" או תנאים קשים. האש הפנימית תמיד בוערת בפנים ומחממת. הראש בלתי שביר. הנפש משולהבת.

תמיד הכי רצינית שיש. נועה חייט במסלול הקבוע שלה | צילום אילן גולדמן

הניסיון שצברה בחייה בבריכת השחייה והעובדה שגמאה בכל אימון בילדותה קרוב ל-200 בריכות יצרו קשיחות מנטלית חסרת פשרות. מה זה כבר כמה עשרות הקפות בחניון או ריצה בבוץ עמוק? המטרה, היעדים שיושבים להם אי שם בראש, מניעים בבטחה את הגוף הקטן הזה. נועה אינה צריכה חברה או מישהו שידחוף אותה באמצעות טפטוף מילות מוטיבציה. הלהבה שם, בוערת, וככל שהתנאים גרועים יותר, כך חומה של הלהבה מטפס. חיוך מתפשט על פניה של הרצה המוכשרת והדקיקה ככל שהשמיים מקדירים והגשם מכה.

בסיום האימון, תיגש נועה לתיקה הספוג, תוציא ממנו את שקית הבגדים שנותרה אטומה ותחליף מיד לבגדים יבשים, פן תצטנן. לאחר מכן, יגיע תורם של תפוח וחטיף חלבון. מילוי המאגרים לאימון הבא, חשוב לה מכל. משם, תצעד חזרה בזריזות אל עבר תחנת האוטובוס. דיווח על האימון תשלח עוד מהדרך כשרגישותה לפרטים הקטנים ניכרת בכל מילה. לו חשה שאינה במיטבה, הטון הזועף והמאוכזב יעבור באלגנטיות ובחן מבעד למלים. אם היתה זו ריצה מוצלחת שלוותה בתחושה קלילה, האושר והסיפוק יקרנו החוצה דרך האותיות. בכל מקרה, טוב או רע, כל הודעה תסתיים בסמיילי או הלצה. כזו היתה נועה, תמיד הכי רצינית שיש, אך מנגד תמיד נשאר מקום וזמן להפגין חיבה ולהתלוצץ עם הסובבים אותה.

כאמור, מי שמכיר את נועה יודע כי לא היתה רוצה שנכביר במלים. בטח שלא עליה. זה היה מביך אותה והיא היתה מבקשת כי נתחיל כבר לרוץ. אז כעת, לאחר שלמדנו להכיר טפח קטנטן ממנה בהקשר השביל, נצא אנו לדרך עליה צברה אלפי קילומטרים. אולם רק דבר אחד אבקש מכם ביום זה: כשאתם רצים אי שם על המסלול, נסו לחשוב לרגע על נועל'ה, מפזזת לה בקלילות על השביל כשחיוך של אושר מרוח על פניה והילה קורנת של אופטימיות ותמימות עוטפת אותה. בטוח כך היתה רוצה להיזכר.

נועה אהובה, נתגעגע אליך ונזכור אותך לעד בכל צעד. מבטיח שנלך בדרכך, נרוץ בשבילייך.

תודה לכל מי שהגיע הבוקר.