למשך שלושה ימים עצרה מדינה (כמעט) שלמה, מהבל היומיום, מהפוליטיקה, מהביטחון ומהכלכלה, ועסקה, כמו כל מדינה אירופית שפויה, בספורט. שכרון החושים סביב מרוץ הג'ירו החזיר ללב לא רק את חדוות הספורט, אלא גם את השפיות, שמחת ההתגודדות ברחובות ואת האופטימיות שאפשר לפתוח מהדורות חדשות גם באירוע ספורט המוני וססגוני.
צ פ ו | כך אירוחה העיר ירושלים את העולם
עוד כתבות בנושא ג'ירו ד'איטליה
לערוץ הג'ירו ד'איטליה בשוונג
כריס פרום ניצח בג'ירו ד'איטליה 2018
צפו: גיא שגיב: "הגשמתי את החלום להגיע לרומא"
בתחילת השבוע הראשון של הג'ירו ד'איטליה, השלימו אנשי הג'ירו את המעבר המלא מישראל לקטניה שבסיציליה, וצוותי ההפקה הישראלים מסרו את המפתחות לאיטלקים – בלחיצות ידיים חמות. ביום שלישי (8 במאי) הם התחילו את הקטע הבא באיטליה בדרך מירושלים לרומא. עצם העובדה שהאירוע הנהדר הזה הסתיים בישראל בשלום, כמעט באפס תקלות, היא הצלחה כבירה למארגנים, לשותפים, למשתתפים ולצופים, ושלטי החוצות שזעקו "אירוע של פעם בחיים" לא הכזיבו. אגב אותם שלטים, ששידרו מסר שיווקי מוצלח, היו אחראים לכך שלמעלה מרבע מיליון ישראלים הצטרפו לחגיגה הספורטיבית ויוכלו בעוד שנים לספר שהם היו שם, בג'ירו ד'איטליה הראשון שיצא מאירופה לירושלים.
הרוכב הישראלי גיא ניב על רקע הכנסת | צילום: דגנית מקא
סיקור האירוע היה סנסציוני במידותיו וכלל פרטים טכניים ונתונים מספריים מרשימים ששברו שיאים, עלויות והוצאות, ראיונות עם מנצחים ומאמנים, אורחים ומארגנים, ובעיקר 16 שעות של שידורים חיים מלווים בצילומים מרהיבים של ארץ ישראל היפה. משרד התיירות, שיצא בקמפיין שיווקי במהלך השידורים, הודיע שכחצי מיליארד צופים ברחבי העולם נחשפו לקמפיין ובעקבות ההצלחה ימשיכו בו כדי לרכוב על גל ההתעניינות הגואה בישראל. למרות שהאירוע כבר חקוק עמוק בתודעה הלאומית, בסופו של יום הוא נצרב בתודעה האישית והפרטית של כל צופה באופן שונה, כל אחד והג'ירו שלו, הנה הג'ירו שלי.
קטע 1: ירושלים
בגדול הג'ירו, הוא אירוע רב יומי מתגלגל שנמשך 21 קטעים והקצב שלו מזכיר קצת מרוץ עכברים. רגע נמצאים בזינוק, ודקה אחרי כבר במקום אחר, רודפים אחרי הרוכבים ודוהרים אל היעד. היום הראשון היה סטטי – במתחם אחד. היתרון: בלי צורך בשינוע לוגיסטי. החיסרון: המתחם סגור לפרק זמן ארוך, הפתרון: בחירה מושכלת ביום שישי בצהריים, שממזערת את הפגיעה בשגרת החיים. מ-9:00 בבוקר התחילו טפטופי צופים שהתמקמו לאורך הגדרות, או שוטטו בין מתחמי הקבוצות שהתפזרו ברחובות הסמוכים למלון מצודת דוד. כשפסעתי ביניהם היה לי רגע של דז'וו, לאותו בוקר קפוא בבלגיה, זמן קצר לפני אחת התחרויות המפורסמות, שבו ראיתי מאות צופים ובהן משפחות על טפן, משוטטים בין המתחמים, משוחחים עם הרוכבים, מצלמים ומצטלמים, אוספים חתימות וקונים גלויות בקרנבל ספורטיבי נהדר.
זאק המפסטד מ"סייקלינג אקדמי" על קו הזינוק בירושלים | צילום: אורלי גנוסר
היום מתחיל בדרמה. כריס פרום הבריטי מחליק בחימום, נפצע אבל חוזר לתחרות, וקונסטנטין סיאוטצו הרומני מתרסק ומפונה לבית חולים, ומסיים את התחרות עוד בטרם החלה. האווירה מדבקת והתזזית אוחזת גם בי, וכדי לחוות מהכל דיגלתי בין השילוש הקדוש: נקודת הזינוק, מתחם הקבוצה הישראלית (ICA) וקו הגמר במשך ארבע שעות, עם גיחות לחדר העיתונאים – לעדכונים. כך זכיתי לכמה רגעי חסד עם רן מרגליות מייסד הקבוצה. מרגליות היה מאושר כמו חתן – ובצדק. הוא סיפר על שמחה גדולה בלב, על רגע מכונן היסטורי ועל תחושה של כיף גדול "חושבים רק על הטוב" הוא מדגיש ומלווה כל רוכב לאזור הזינוק. מאחורי הקלעים של הזינוק יש תהליך מסודר שנשלט על ידי האיטלקים. כל רוכב עובר שקילה של האופניים – לוודא שאין חריגות. רכב הליווי עוצר בנקודה שבה מדביקים בחזיתו שלט קטן עם שמו של הרוכב, ומוודאים עם הנהג שזה השם הנכון. הרוכב עולה לגב הבמה ממתין לזינוק, ורכב הליווי מתקדם לנקודת החיבור עם המסלול. מדי דקה הוזנק רוכב, ושניות אחרי צאתו, הגיח מהצד רכב הלווי שעוקב אחריו כמעט עד קו הסיום – לכל צרה שלא תבוא.
והקהל? באופוריה. הישראלים הגיעו בהמונים, שאגו בקול גדול ועודדו במרץ. רוכבי ה-ICA זכו לתשואות היסטריות, ובעיקר שני הישראלים גיא שגיב וגיא ניב. שגיב סיפר שזה היה מבחינתו היום הכי מרגש "מה שהרגשתי שם לא הרגשתי בחיים, ואני לא יכול לתאר את זה, זה היה משהו מיוחד במינו". גם רובן פלאסה הספרדי, סיפר על התרגשות מיוחדת: "היה מדהים לראות את האנשים לאורך הדרך, הרבה מדינות צריכות ללמוד מישראל איך לעודד". וניב סיכם: "זה היה מעבר לציפיות של כולנו. ראינו התחלה של מסורת אופניים, יש פוטנציאל, הקהל יצא בהמוניו ונהנה ואנחנו שמחים זה היה מרגש".
קטע 2: חיפה – תל אביב
את היום הזה, יונה יהב לא ישכח, כשעל במת הג'ירו הודה למארגנים ואמר שמבחינתו שיביאו את הג'ירו לחיפה "העיר הכי יפה בישראל", לטענתו כל שנה. חיפה קיבלה את הרוכבים במזג אוויר קריר לקראת הרכיבה המתגלגלת הראשונה, אבל עם הרבה חום בלב. המתחם היה רחב, הדיג'י האיטלקי נתן בראש וצוותי הביטחון וההפקה הקפידו שאף אחד לא יחרוג מהקווים. סילבן אדמס, שאחראי לכך שהג'ירו בכלל הגיע לישראל – בעל אנרגיות בלתי נתפסות, עולה לבמה במכנסי ברמודה וסנדלים, משאיר את קוד הלבוש לאיטלקים, ומרגיש הכי בבית שיש. יש משהו באיש הזה שמחמם את הלב, בהתנהלות שלו, בפתיחות ובחוסר הדיסטנס המשווע. כל מי שפונה אליו הוא עונה בסבלנות ובחיוך, מסתחבק עם כולם ועל אף הריפוד השמן הוא מתנהג כאחד העם. בדרך לתל אביב נעצר רכבו לפני מחסום של קונוסים על הכביש. אז הוא ירד, הזיז אותם, חיכה שהשיירה תעבור וחזר למכונית. פשוט פשוט פשוט. והאנשים החזירו לו אהבה, בעידוד, בפרגון ובקריאות רמות בשמו. אם היו היום בחירות – סילבן אדמס היה לוקח.
סילבן אדמס עם נתי גרוברג אלוף ישראל באופני יד | צילום: אורלי גנוסר
להצגת הרוכבים עולה הקבוצה המארחת ראשונה, ואחרי שהם יורדים מהבמה אני תופסת לרגע את זאק המפסטד האוסטרלי (שרוכב עם הנבחרת הישראלית "סייקלינג אקדמי") שואלת לשלומו ותחושותיו. נפגשנו בבלגיה לפני חודשיים וחצי ושוחחנו לא מעט. המפסטד מספר שהקטע הראשון היה טוב מבחינתו והחום לא העיק מדי. הוא היה מחויך ולא ניכרו בו סימני לחץ, ונזכרתי שסיפר לי שאם הוא עושה כל מה שצריך לפני תחרות, מתאמן, אוכל וישן כראוי, אין לו סיבה לדאגה. אל קו הזינוק מגיע לפני כולם הזוכה של הקטע הראשון – טום דמולאן, שהחולצה הוורודה שבה זכה הולמת את פניו הסמוקות ובזמן שהצלמים נוקשים במצלמותיהם פריים אחר פריים, הוא שפוף מעט על אופניו, ספק מבויש, מרים ראש לפרקים ונראה כאילו לא נוח לו המעמד ההמוני.
הקטע הזה הוא מבחן נוסף למארגנים, שלמרות שנשאלו לא מעט, נמנעו מלנקוב את הצפי למספר צופים. ואלה זרמו בהמונים, גדשו את הגשרים מחיפה לתל אביב, עמדו בשולי הדרכים והכיכרות ולא נשארו אדישים. אבל היו גם כאלה שנקטו במחוות מרגשות ומצחיקות, ואפילו שדרן היורוספורט לא נשאר אדיש למראה צמד הרוכבים הוורודים שרכבו הפוכים על אופני טנדם והדביקו את מהירות הפלטון בצורה מרשימה וגנבו את ההצגה. ככה זה כשלא מכירים את המונח 'רק בישראל', ברוך הבא למזרח התיכון החדש.
קטע שלישי: באר שבע-אילת
את היום השלישי והאחרון ב"ביג סטארט", כיבדו לא מעט בכירים. רוני אלשיך מפכ"ל המשטרה הגיע מלווה בגברדיה של כחולי מדים שהתקבלו בתשואות – ובצדק. נציגי המשטרה נסעו לאיטליה כדי ללמוד איך מאבטחים ומלווים אירוע שכזה, ואם לשפוט על פי מבחן התוצאה – הם למדו לא רע בכלל, נקווה שתהיה גם למידה מצטברת לעתיד. גם שר האוצר משה כחלון הגיע לבמה וכמובן המארח רוביק דנילוביץ, ראש עיריית באר שבע, שנעצר פעם אחר פעם על ידי תושבים כדי להחליף חיבוקים, לחיצות ידי וצילומים. אמיר הלוי מנכ"ל משרד התיירות, רוכב בעצמו, סיפר על רכיבת לילה שארגן במהירות האור לחבורת עיתונאים זרים ברחובות תל אביב, כדי שיוכלו לחוות את העיר דרך אופניים, ורשם הצלחה כבירה. גם רוני בר און, נותן החסות הראשון ל-ICA , עמד מחויך ודיבר על ההזדמנות המדהימה הזו שנפלה בחיקינו. כששאלתי אם מנהל הפיתוח העסקי של הטור דה פראנס כבר כאן והאם הוא סמוי? הוא הנהן במבוכה שהעידה על סיפוק גדול. אדמס כבר רוקח את ה"מזימה" הבאה ולכן לא פלא שהוא ומרגליות התחברו – שני אנשים שהחזון שלהם חוצה גלקסיות ומרחבי זמן, ורואה כמה אלפי שנות אור קדימה.
הגמלים היו מחזה נדיר עבור האירופאים | צילום: אורלי גנוסר
כדי להגיע בזמן לאילת, נאלצנו יחד עם המארגנים לצאת לפני הזינוק – טרום חסימת הכבישים, אבל זה אפשר לנו לעצור בכמה נקודות אטרקטיביות במיוחד. לפני משאבי שדה ראינו נחיל של ילדים ובני נוער רכובים על אופניים, נעים בשולי הרכס בשיירה מרגשת במיוחד. בכניסה לחוות קורנמל הוצב פסל רוכב ענק שצופה בוורוד, וליד חאן שיירות, העמידו אנשי החאן שורת גמלים בצד הכביש – מחזה נדיר עבור האירופאים.
קבוצות רכיבה התמקמו לאורך הדרך, הקימו מאהלים מדוגמים והחזיקו שלטי עידוד, ולמעט כמה קטעים, רוב הדרך הייתה מנוקדת באוהדים שמחים. באילת שיטחו כמה כיכרות כדי שבשלב הספרינט של הסיום לא יהיו מכשלות, ומאות תלמידים לבושים ורוד נהרו לנקודת הסיום. ממש שם פגשתי את אנתוני מקרוסן (Anthony McCrossan) הבריטי, קריין הג'ירו באנגלית שסיפר לי שזו הפעם הראשונה שלו בארץ. "יש לכם מדינה נהדרת", הוא סיפר בהתלהבות, והצטער שלא היה לו יותר זמן לטייל בה. מעניין שדווקא עם מזג האוויר הוא הסתדר לא רע, למרות שיש הבדל בין אילת לסאות' המפטון. למקרוסן מחכים כמה ימי מנוחה ואחריהם הוא חוזר במרץ לקריין את המרוץ עד סופו.
צ פ ו | כך התנהל הקטע בין באר שבע לאילת
ואז זה נגמר. בכמה שניות שבהן חצו הרוכבים את קו הסיום והמנצחים מיהרו אל הפודיום, החלו עובדי ההפקה לעמול על קיפול האירוע. כשנגמר טקס הפודיום, ואחרי שחולקו כל החולצות, נזרקו זרי הפרחים לקהל, והמנצחים ריססו בשמפניה, נשארו סילבן אדמס ודני בנעים, מפיק האירוע על הבמה, ממאמנים להיפרד, וזה היה עצוב ומרגש כאחד. הקהל המשיך להריע במשך דקות ארוכות לשני האנשים שעשו את האירוע והם פשוט לא יכלו לרדת.
אז אפשר לסכם ולפרגן על אירוע שיא מוצלח ומרשים, שהוציא מכולם את הצדדים הכי יפים שאפשר. מאות הכתבים הזרים ומיליוני הצופים בעולם, חוו ישראל אחרת, וגם אנחנו, שהנחנו לרגע את הצרות בצד, והתמקדנו בספורט ובשמחה. אמר לי מרגליות בראיון קודם, שספורט מחבר אנשים, הפעם הוא חיבר גם מדינות. הג'ירו הוא כמו קרקס נודד שמפיח חיים בכל יעד, ומביא התרגשות ושיאים חדשים, אבל בזמן שמאחורי הקלעים התרגשו הזוכים ומיהרו להתראיין, עברו צוותי המרוץ וההפקה ל'מוד' של התארגנות ליום הבא. בחניוני המלונות התחילו להעמיס ציוד, לקפל שלטים, להכניס דגלים ולארוז הכל על משטחים שהוטענו על ארבעה מטוסי תובלה בדרכם לסיציליה לסטייג' הרביעי. ואולי זה רק עד לג'ירו הבא.
אורלי גנוסר | כתבת גלובס, בעלת מגזין 24hrs trip ועורכת דף הפייסבוק 24hrs trip
