לפני 40 שנים זה היה מותג פרטי ותחרות מחתרתית, היום זה סבב עולמי ענק ומותג זוהר שנמכר ב-2015 לחברה סינית תמורת 650 מיליון דולר. זהו מותג האיירונמן, שרבים משתמשים בשמו כדי לתאר את אחד מאתגרי הסבולת הקשים בעולם, גם אם בימינו חלק גדול מהתחרויות שמורכבות מ-3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה ו-42.2 ק"מ ריצה – בכלל לא קשורות למותג איירונמן, אלא למותגים שמתחרים בו.

האלוף הראשון. גורדון האלר | צילום: Walmart

עוד כתבות בנושא 
40 תמונות מאליפות העולם האחרונה של איירונמן בהוואי 
חקוקים בברזל: על האגדות של האיירונמן 
מאיזה ענף ספורט מגיעים רוב הטריאתלטים הבכירים?

בחברת איירונמן חוגגים השנה 40, ובאתר הרשמי כותבים על ההיסטוריה של התחרות ושל המותג, לפי כל עשור. השבוע פורסמה שם כתבה על העשור הראשון – אנחנו תרגמנו הוספנו.

כך זה התחיל

ג'ון קולינס שעומד מאחורי הרעיון של איירונמן לא ממש אוהב את הסיפור הידוע שלפיו הכל התחיל בחבורה של 3 שיכורים – אחד שחיין, השני רוכב והשלישי רץ, שהתווכחו ביניהם מי מאותגר יותר כשמדובר במרחקים ארוכים. כשהוא מספר את זה בעצמו, קולינס מסביר שאמנם היה ויכוח בפאב כלשהו, אבל אף אחד לא היה שיכור וזה קרה בסופה של תחרות ריצה בהוואי שכל הנוכחים השתתפו בה.

ג'ון קולינס היה אז סוג של חייל מהנחתים בפנסיה, לקראת גיל 40. הוא ואשתו ג'ודי היו מראשוני המשתתפים בתחרויות הטריאתלון שארגנו בקליפורניה באמצע שנות השבעים. ואז הוא עבר להוואי יחד עם משפחתו. באותו ערב הוא דווקא ייצג את העמדה של רוכבי האופניים. הוא אמר שאחרי שהוא קרא שאדי מרקס הוא הספורטאי בעל צריכת החמצן המרבית הגבוהה ביותר, כנראה שלרוכבי האופניים יש את הסבולת הטובה ביותר – כך נותר הויכוח שגרם לו ולחבריו לחשוב מה היה קורה אם היו מחברים יחד שלוש תחרויות שמתקיימות בהוואי – משחה וואיקיקי שאורכו 3.8 ק"מ, מרוץ האופניים של הוואי ומרתון הונלולו. מכאן, כמו שאומרים, הכל היסטוריה.

1978 – בני הזוג קולינס ארגנו את התחרות הראשונה באואהו שזה האי השלישי בגודלו בהוואי. 15 משתתפים התייצבו על קו הזינוק ו-12 הגיוע לשער הסיום כאשר אז עוד לא חשבו על קאט-אוף ואפשרו לכל אחד להגיע בזמנו. אלוף האיירונמן הראשון היה גורדון האלר האמריקאי שחצה את שער הסיום אחרי 11 שעות ו-46 דקות.

1979 – בגרסה השנייה של התחרות שעדיין היתה מחתרתית לגמרי התייצבה הפעם גם אשה על קו הזינוק. זו היתה לין למייר שהתאימה מאוד לאופי התחרות בתור מי שהייתה שחיינית מכללות ויותר מאוחר אלופת ארצות הברית ברכיבה נגד השעון. זו היתה תחרות בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, כשרק 15 מ-28 המזנקים סיימו אותה ולמייר היתה ביניהם. ברכיבה היא עוד היתה במקום השני הכללי, אבל בסופו של דבר היא סיימה חמישית בזמן של 12:55 שעות. המנצח, טום וורן, חצה את שער הסיום אחרי 11:15 שעות. באירוע הזה נכח במקרה כתב "ספורטס אילוסטרייטד" בארי מקדרמוט, שבכלל הגיע להוואי כדי לסקר תחרות גולף. מקדרמוט פרסם כתבה של 10 עמודים במגזין הספורט האמריקאי הנחשב, והביא לתודעה את הסיפור של איירונמן.

1980 – אחד מהאנשים שקראו את הכתבה ב"ספורטס אילוסטרייטד" היה דייב סקוט, ספורטאי מוכשר מאוד שעסק בלא מעט ענפים כמו כדורסל, פוטבול והתמקד יותר בכדורמים ובשחייה במים פתוחים. בשנות השבעים המאוחרות הוא ניצח פעמיים באותו משחה וואיקיקי בהוואי שסיפק לג'ון קולינס את ההשראה ביצירת האיירונמן. קולינס שלח לסקוט פלייר לקראת האיירונמן של 1980, וסקוט החליט להתנסות בטריאתלון ראשון בסן פרנסיסקו שאותו הוא די התקשה לסיים. אבל סקוט הבין מהר מאוד שזה תפור עליו  והחליט להתמסר לעניין, התאמן חזק מאוד והתייצב לקו הזינוק ב-1980. מעניין אם הוא דמיין כבר אז שהוא יהפוך לאחד מאנשי הברזל הגדולים בכל הזמנים.

סקוט פשוט "התפוצץ" על המסלול ושבר את השיא שלו בקרוב לשעתיים כשניצח בזמן של 9 שעות ו-24 דקות ובהפרש של יותר משעה מהמתחרה שהגיע שני. אגב, בזכות אותו כיסוי תקשורתי שנה לפני כן, היו הפעם כבר יותר מ-100 מתחרים על קו הזינוק.

הכוכב של העשור הראשון. דייב סקוט | צילום: Agencia de Noticias ANDES

1981 – זו השנה שבה התחרות כבר התחילה "לתפוס צורה". ואלרי סילק שבשנים קודמות היתה הספונסרית של התחרות, תפסה עליה בעלות ודאגה להעביר את המרוץ לאי המרכזי של הוואי. הפעם, 326 משתתפים התייצבו על קו הזינוק ואף אחד מהם כבר לא היה צריך לדאוג לעצמו לצוות תמיכה כי זה כבר נכלל בתוך הארגון. דייב סקוט היה פצוע ולא הגיע כדי להגן על תארו, מי שניצח היה ג'ון הווארד שייצג את ארצות הברית שלוש פעמים במשחקים האולימפיים כרוכב אופניים. הוא סיים את התחרות ב-9 שעות ו-38 דקות.

1982 – בשנה זו האיירונמן התקיים פעמיים. בפעם הראשונה בתאריך המקורי שהיה פברואר, ובפעם השנייה באוקטובר. הסיבה לקיום המרוץ בחודש אוקטובר היתה בקשה של טריאתלטים מהחוף המזרחי בארצות הברית כמו גם של אירופאים, לקיים את המרוץ במועד שיאפשר להם שבועות אחרונים של אימונים בחודשי הקיץ ולא במזג אוויר קפוא.

דייב סקוט חזר אל התחרות הראשונה בפברואר, אבל קיבל פייט אדיר מסקוט טינלי, שהיה במקור רץ למרחקים ארוכים במכללות. טינלי ניצח את סקוט ושבר את שיא המסלול שלו עם 9:19:41 שע'. אבל עם כל הכבוד לטינלי, הסיפור הגדול במרוץ הזה היה בקרב על המקום הראשון בין הנשים. ספורטאית צעירה בשם ג'ולי מוס הובילה את התחרות בצורה מרשימה, אבל קרסה כשקו הסיום כבר נראה באופק וכמה עשרות מטרים ממנו התמוטטה, כשבכל פעם היא מנסה לקום ולרוץ ונופלת שוב. קתלין מקארתני הצליחה לעקוף אותה וניצחה בזמן של 11:09:40 שע'. מוס זחלה אל שער הסיום וסיימה חצי דקה אחריה. המחזה הדרמטי הזה תועד במצלמות והפך לסמל של התחרות שמאותה שנה כבר כל אחד קרא לה "התחרות הקשה בעולם" – כי היו צילומים מצוינים (ויש שיגידו ובצדק קשים לצפייה) שהוכיחו את זה.

אל התחרות השנייה שהתקיימה באוקטובר התייצבו שוב סקוט וטינלי, והפעם סקוט הצליח לנקום ולנצח בשיא מסלול חדש, 9:08:23 שע'. גם אצל הנשים נשבר שיא מסלול כשג'ולי ליץ' האמריקאית שהיתה במקור חותרת קיאקים אולימפית, ניצחה בזמן של 10:54:08 שע'.

1983 – הביקוש להשתתף בתחרות הלך וגבר והפעם המארגנים הבינו שהמרוץ הזה צריך להיות יותר קשוח, וכך נקבע ה"קאט-אוף", מגבלת זמן של 17 שעות שמי שלא עומד בה – לא מסיים את התחרות. דייב סקוט דהר על תואר שלישי ואל שיא מסלול נוסף, הפעם 9:05:57 שעות. הוא ניהל קרב צמוד במיוחד עם סקוט טינלי שהגיע רק 33 שניות אחריו. אל המקום השלישי הגיע מתחרה חדש בשם מארק אלן, ששנה לפני כן לא הצליח לסיים את המסלול והפעם קבע זמן של 9:21 שע'.

בתחרות לנשים כיכבו אחיות תאומות מקנדה, סילביאן ופטריסיה פונטוס, שסיימו בשני המקומות הראשונים. סיליביאן ניצחה בזמן של 10:43 שעות והפכה לאלופת האיירונמן הראשונה שהיא לא אמריקאית.

1984 – השמועה על האיירונמן הגיעה עד לגוש המזרחי ובשנה זו נרשם משתתף ראשון משם, וצ'לאב ויטובץ' מצ'כוסלובקיה. כמות המשתתפים הלכה וגדלה וכך גם הרמה. דייב סקוט זכה בתואר רביעי ועשה היסטוריה כשהצליח לשבור את מחסום 9 השעות עם ניצחון בזמן של 8:54:20 שע'. אצל הנשים שוב כבשו את הפודיום התאומות פונטוס.

1985 – לראשונה, שתי תחרויות נוספות הצטרפו למותג איירונמן שהפך לסבב. פרט להוואי התקיימו מרוצים גם בניו זילנד, שם ניצח סקוט מולינה וביפן שם ניצח דייב סקוט. מי שניצל את ההיעדרות שלהם והתחרה בהוואי היה סקוט טינלי, שהפעם הציג חידוש טכנולוגי – איירובר כדי לשבת בתנוחה אווירודינמית ברכיבה. בהיסטוריה של הרכיבה יש ויכוחים על מי השתמש בזה ראשון, אבל באיירונמן זה היה טינלי, וזה עזר לו כדי לנצח בשיא מסלול חדש של 8:50:54 שע'.

1986 – עוד ציון דרך חשוב בהיסטוריה של האיירונמן נרשם כשלראשונה הוצע פרס כספי למנצח בעקבות תרומה אנונימית של 100 אלף דולר. זה גרם לדייב סקוט לחזור להתחרות, ולמארק אלן להחליט להתייצב מולו. סקוט המשיך להדהים והפעם קיצץ יותר מ-22 דקות משיא המסלול של טינלי כשניצח בזמן של 8:28:37 שע'. מארק אלן הגיע לתחרות הזאת בכושר מצוין וגם הוא קבע תוצאה מדהימה של 8:36:04 שע' שהספיקה רק למקום השני. טינלי סיים שלישי.

בתחרות לנשים סיליביאן פונטוס הצליחה להשתפר, אבל זה ממש לא הספיק לה מול כוכבת חדשה ששמה פולה ניובי פרייזר שייצגה את זימבבואה ובמקור היתה שחיינית. היא הפכה לאשה הראשונה שיורדת מ-10 שעות כשניצחה ב-9:49:14 שע'.

1987 – 9 שנים לאחר האיירונמן הראשון, לפחות העיתונאים שכתבו על טריאתלון כבר לא התייחסו לאיירונמן כאל אירוע למשוגעים והתחילו לכתוב על היריבות בין דייב סקוט למארק אלן ועל הטקטיקה וחלוקת העומסים שכל אחד מהם צריך לנקוט בה. היה יופי של בילד-אפ לקראת הקרב ביניהם, ובצדק. זו ללא ספק היתה אחת התחרויות הטובות בהיסטוריה. שניהם סיימו יחד את קטע הרכיבה, ואת ריצת המרתון אלן פתח בקצב מטורף ורק הגדיל את הפער מסקוט. אחרי כ-30 קילומטרים סקוט ראה את אלן אחרי נקודת פרסה וזיהה שהוא מאט את הקצב, זה נתן לסקוט את המוטיבציה להגביר למרות התנאים הקשים בחום הכבד. תוך כדי הוא זיהה שאלן פגש את ה"קיר" ועבר להליכה-ריצה. סקוט ניצח בזמן של 8:34 שע'. אלן התשוש חצה את קו הסיום ופונה מיד לבית חולים.

אצל הנשים נוצרה יריבות גדולה מאוד בין פולה ניובי-פרייזר לעוד כוכבת חדשה, ארין בייקר מניו זילנד. בייקר היתה מאוד דעתנית והתלוננה על כל מה שיכלה, החל מחוסר שוויון בין הפרסים לגברים ונשים, דרך פעולות לא חוקיות של המתחרות שלה תוך כדי מרוץ ועד למחאות פוליטיות. היה לה הרבה מה לומר על שלטון האפרטהייד הדרום אפריקאי שניובי-פרייזר ייצגה כביכול. היא היתה דרום אפריקאית שנולדה בזימבבואה והתחרתה תחת הדגל שלהם בגלל שספורטאי דרום אפריקה הושעו מפעילויות בינלאומיות. יש שיגידו שבייקר הכניסה את הפוליטיקה ליריבות בין השתיים, ניובי-פרייזר ניסתה להיות היריבה המתונה יותר כלפי חוץ, אבל בתחרות ב-87' הניו זילנדית היתה זו שניצחה עם שיא מסלול חדש, 9:35:25 שע'.