אנחנו, על פי רוב, אנשים של הרגלים. קמים בבקר, עושים את מה שעושים, יוצאים לרוץ תמיד באותה שעה, במסלול פחות או יותר ידוע, עם או בלי אותם חברים בזמנים ובמרחקים שכמעט לא משתנים. ואז חוזרים הביתה ומערבבים את הקפה באותו כיוון. תמיד. מזל שסביב סביב יש עוד כל כך הרבה מקומות שאפשר ליהנות בהם ומהם. הנה קומץ ראשון, מאזור ירושלים.

פנינה אורבנית. פארק המסילה | צילום: deror

עוד כתבות בנושא 

10 מסלולי הריצה היפים והנכונים בישראל 
5 מסלולי ריצה שווים בחיפה
15 המקומות השווים בישראל לאימוני עליות 

1. פארק המסילה

בחלק הדרומי של ירושלים סלולה מזה דורות מסילת הברזל הישנה. כבר 20 שנה שהרכבת הישנה לא נוסעת בחלקים העליונים שלה. והפארק שנבנה במקומה ולאורכה הוא פנינה אורבנית. הגינון ההררי משתלב היטב בטבע האורבני, מסלולי האופניים, ההליכה והריצה הם החוט עליו מתחברים החרוזים של שכונות דרום העיר למחרוזת אנושית. יוצאים מתחנת הרכבת הישנה, חוצים שני כבישים משולטים ובירידה מתונה אפשר לרוץ כמעט כל מרחק. חמישה קילומטר עד מלחה, עוד כמה עד גן החיות ומשם הלאה  לעין לבן, או לראשי הגבעות של עמינדב ויד קנדי.

לאורך המסלול (בחלק הסלול, עד גן החיות) יש ברזיות שבדרך כלל עובדות. ככל שהמסלול מתקדם, הנוף נפתח מהעיר אל הטבע והנוף האנושי משתנה ומתגוון. מיאפים של מרכז העיר, אל הנערים והנערות על האופניים החשמליים, מהשכונות האמריקנו צרפתיות אל דוברי הרוסית והנשים העטויות מבית צפאפה, הילדים בגני השעשועים שליד גן החיות ורצי השטח משם ואילך. וכשזה נגמר, מסתובבים ועולים לאט לאט חזרה אל שפע החניה, בתי הקפה, המסעדות, הבירה והגלידות, וחנות הדגל של סאקוני בלב מתחם התחנה שהתחדש.

2. עמק הארזים

בצד השני, הצפוני של העיר, משתרע ומתפתח פארק עמק הארזים. אפשר לרוץ מלב העיר אל צומת הגבעה הצרפתית ולמטה עד סיבוב מוצא (יש גם המשך, ועליו בהמשך). השביל הסלול, להולכים, הרצים והרוכבים, מתפתל סביב האגן העליון של נחל שורק ובינות לתשתיות הלאומיות של כביש 9, קו המים החמישי ותוואי הרכבת המהירה. המסלול הוא חלק מ״שביל ירושלים״ המחבר את ״שביל ישראל״ אל תוך העיר.

חלק משביל ירושלים. עמק הארזים | צילום: ori

העליות והירידות קצת יותר תלולות מהמסלול הדרומי אבל אפשריות בלי שום בעיה. יש כמה תחנות מים, גני שעשועים, אזורי משחק ופיקניק, חוות סוסים, מוקדי ספורט, ושילוט המנהיר את הטבע (עצים, פרחים). רובו של המסלול יפהפה ומתגמל אבל…. וזה אבל גדול. לא אחת אני מרגיש שעיריית ירושלים לא מכירה בפארק. כלומר היא יזמה והקימה ומשווקת. אבל את האשפה היא לא ממש, או לא תמיד מפנה וחבל. מהגבעה הצרפתית עד לסיבוב מוצא (או ליפך) משתרעים 8-9 קילומטרים יפים ומפתיעים.

3. בית זית

נחל שורק ויובליו לא מתחשבים בגבולות המוניציפליים. וממילא במקום שבו נגמרת ירושלים מתחילים במערב הרי יהודה. בהמשך לעמק הארזים הנ״ל, מתפתל הואדי שבין צומת מוצא לעין כרם (אפשר להמשיך גם מעבר לכביש אל הואדי שאחריו, אבל זה סיפור אחר לתיאור אחר). שלושה קילומטר של יופי צרוף. אם אתם באים בריצה מכיוון ירושלים או מחנים את הרכב בחניון הקטן, בפניה מצומת מוצא למושב בית זית, קחו את הצד המזרחי של הוואדי. רוצו לאורך השביל הרחב, הנקי  והמטופח. בקיץ עדיף לרוץ בבקר או לפנות ערב כי אין הרבה הצללה לאורך המסלול. ובחורף כשהמאגר שבואדי מתמלא, זאת חוויה שלקוחה מעולם אחר, מיבשות אחרות.

שמורת בית זית ירושלים

אפשר לרוץ גם בלילה ובחשיכה של ממש, כי האורות מישובי הסביבה יחד עם הסימונים לאורך הדרך הסלולה מספיקים בהחלט. השקט, יללות התנים, והאסתטיקה מושכים אותנו לשם לפחות פעם בשבוע. אמנם אין ברזיות אבל האוצר הזה משתרע לצערי רק לאורכם של 3 קילומטרים בלבד ולכן רצים אותו מספר פעמים וממילא אפשר להשאיר מים בראש המסלול.

4. הר איתן

מעל לבית זית ועין כרם מתנוסס הר איתן. חלק מיער סטף ושכיות החמדה שבו. המֶכָּה של רצי העליות ומערב העיר, העולים אליו ועליו לרגל בשישי-שבת. מכל אחד מכיווניו נשקפים נופים יפים; לירושלים, אל השפלה, אל נחל שורק. הושט היד וגע בם. חצי ירידות חצי עליות. מחנים את הרכב במגרש החניה הגדול שבראש ההר ויוצאים לדרך ההיקפית (לא משנה הכיוון). זהו מסלול של כמעט 8 קילומטרים עם משהו כמו 150 מטר עליה מצטברת בכל סיבוב. בלי מים (יש ברזיה באחת מפינות הפיקניק אבל זה לא ממש על המסלול). לכן מומלץ לעצור בכל סיבוב ליד הרכב בחניון (יש גם שירותים), לשתות, להסניף ג׳ל (או תמרים) ויאללה לעוד סיבוב, או לרוץ עם שלוקר.

כולם עולים לרגל. הר איתן | צילום: ORI

המסלול נוח ונעים כל השנה. מוצל, רחב ואף פעם לא מרגיש צפוף. מדי פעם מתקיימים שם מירוצים, פה ושם רוכבי אופניים, כמה כלבים מתרוצצים ובבוקר בבוקר, בטרם הזריחה גם צבאים, שועלים ותנים חולקים אתך את הדרך. בסוף, כשגומרים את מנהג ההקפות, אפשר להסב לאחד משולחנות הפיקניק של קק״ל ולפרוס, או להתפנק בקיוסק הפשוט והמתגמל שבפינת מגרש החניה.

5. גבעת רם

היהלום שבכתר. כשהיינו ילדים המסלול עוד היה מפחם, אחר כך אצטדיון טוב אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. ועכשיו, או עכשיו, כל סיבוב הנאה, כל אימון מו פארה. בשל המכביה האחרונה האצטדיון שופץ, שודרג ושוזרע והחוויה השתדרגה  והפכה לפשוט נפלאה. בניגוד לאחיו שבהדר יוסף, האצטדיון פתוח לכל החפץ וישנם חפצים רבים. בנים בלי חולצה ובנות עם גוזיות, חרדים עם כיפה שחורה מהודקת בסיכות רבות, נשים חסודות עם כיסויי ראש ושמלמלות מנדפות מעל לטייטס הצמודים, יהודים ושאינם.

כולם מוזמנים להתאמן. אצטדיון גבעת רם | צילום: Adiel lo

מאמנים ורצים בכמה שפות ובכל הצבעים. מהירים של אינטרוולים וסבלניים של מרתונים. ביתם הטבעי של שלשת המועדונים החשובים של העיר (ארוחת הבוקר, הסוללים והרוח השנייה – לפי סדר הא׳ב׳ כמובן) ועשרות רבות של רצים עצמאיים. אווירת ספורט תחרותית והישגית של מיטב התרבות ההלניסטית, בעיר הקודש. שחלקה כאמור מבוצע בידי המחמירים שבחובשי בתי המדרש. תענוג ספורטיבי עם ניצחון רוחני, ההתייוונות היהודית במיטבה, סינדרום ירושלים במיטבו.