מקסי רייס 2018 (Maxi Race), מקצה 85 ק"מ, הוזנק ביום שבת בחמש בבוקר מהעיר אנסי שבצרפת, עם 5,200 מטר של עלייה מצטברת וגם הירידה, היות שהמסלול מעגלי.

עוד כתבות בנושא 
אריאל רוזנפלד מתכונן לפעם השלישית שלו בספרטתלון
מה ההבדל בין מרתון לאולטרה מרתון?
אולטרה ברקלי: אחת התחרויות הקשות שהרוב לא שמע עליה

בראשית, תודה למשפחת קלימן מקא ומשפחת כהן על ההשתתפות במקסי רייס. הכל היה מתוכנן, הכל היה מאורגן. אבל החיים הם מה שהם, לעתים קרובות אינם זורמים בתוואי שנהגה במוחנו.

מה עושים כשכל הציוד נגנב?

יום לפני המרוץ, בנסיעה להכרת מסלול, עולים לכדור-הר הראשון Semmonz בגובה 1,700 מטר, מדובר ב-1,300 מטר של עלייה לאורך 15 ק"מ, וזאת לאחר 3 ק"מ של ריצה במישור. שם גם מוקמה נקודה ראשונה של מזון ועזרה מהמלווים. לא היו נקודות מים קודם. מתרשמים מהנוף וממרבצי שלג שנותרו פזורים על צלע ההר, תזכורת לעונת החורף שחלפה.

עד לעיירה דוסאר מספיקים לרדת ולעלות לעוד כדור-הר, ושם התחנה השנייה של מזון ותמיכה. ממעל מרחפים להם בעצלתיים כמה עופות דורסים והמון מצנחי רחיפה ממועדון סמוך שנראים כקישוטי יום הולדת של ההר. יריב מפנטז כבר מהבוקר על קרואסון צרפתי ואנחנו עוצרים על האגם ליד בית קפה. מחנים את הרכב עשרות מטרים משם ללא קשר עין.

כשיש תקלות בדרך, מזל שיש נופים כאלה | צילום: באדיבות גלעד קראוז

לאחר שוקו וקפה משובח, שבים לרכב ומגלים ג'לים על הרצפה. לא ברור כיצד יצאו לשוח מחוץ לתיק הריצה, שהיה מוכן כמו שאר התיקים לבדיקה בעמדת קבלת מספרי החזה. בירור קצר מעלה שפרצו לרכב וגנבו את התיקים כולל תיקי הריצה על כל הציוד הנדרש למרוץ. אין פנסים, אין תיקי ריצה, אין שמיכות מילוט, לא מעילי גשם יעודיים ועוד ציוד רב ורב ערך – מה שיוצר הרבה לחץ. כמו באולטרה מרתון, צריך לנתח את המצב בזריזות ולהבין מה נדרש כדי לאזן את המצב. הוחלט שננסה להשלים את החסר באקספו של המרוץ, לפחות את ציוד החובה, כדי שנוכל להשתתף וגם להספיק לקחת את מספרי החזה.

במזל הצלחנו לאתר את תיקי הריצה של Ultimate Direction ששלושתנו משתמשים בהם. אחרי שראינו כמה תיקים של חברות אחרות שלא נתפסו בעינינו מתאימים לצרכינו, נקלט במקרה תיק UD תלוי מסתתר בין תיקים אחרים והסתבר שמאחורי הדוכן יש גם מבחר מידות ובא לציון גואל. פנסים, בקבוקים, מעילים וכובעים ואנחנו כבר יכולים לרוץ. בקבלת המספר מסתבר שלא בודקים את ציוד החובה. מזל, כי שמיכת מילוט ממש לא הצלחנו להשיג. לאור הטמפרטורות החזויות אולי יהיה בה צורך להתגונן מפני שרפות יותר מאשר קיפאון.

מצליחים להכין את הנדרש למרוץ, לפחות מבחינתנו, ופורשים לישון ב-23:00 בסטייה "קלה" של כ-5 שעות מהשעה שתוכננה לכניסה למיטה. קמים מוקדם, מגיעים למתחם האקספו שמתוכו מתחיל שרוול הזינוק, רק כדי לגלות תור של מאות רבות של רצים בכניסה למתחם. נעמדים בסבלנות אירופאית ועם נקיפת הדקות הולך ומתבהר שלא נגיע לקו הזינוק במועד, אפילו שהוא נמצא 40 מטר מאיתנו.

מזנקים

רק לאחר יריית הזינוק התור מתחיל לנוע בקצב הגיוני. מסתבר שאפשרו בכל פעם לרץ בודד להיכנס למתחם. ויש 1,500 רצים. בשלב מסוים מתגלה פתח מילוט כשהתור מתחיל לנוע, ואני אומר לרונן ויריב שנעשה רכבת פנימה. אולי לא שמעו, אולי לא קיבלו את העצה – בכל מקרה הם נעלמו כהרף עין, ואני בתוך המתחם סוף סוף. רץ לשרוול ומגלה המון-רב של רצים בצידו הימני ומעט בצידו השמאלי, בחרתי להתקדם בצד השמאלי וממש מטרים לפני קו הזינוק אני קולט שהשרוול בנוי לכניסה קרובה לבעלי מספרי חזה נמוכים וכניסה רחוקה לבעלי מספרי חזה גבוהים.

נאלץ להסתפק ב-5 שעות שינה לפני המרוץ. גלעד קראוז | צילום: באדיבות גלעד קראוז

כשכל הרצים בעלי המספרים הנמוכים כבר הרחק קדימה, גם אני סוף סוף חוצה את קו הזינוק, מפעיל שעונים ומתחיל לרוץ אחרי עשרות מטרים של דוחק בפארק היפה של אנסי. אני לוקח החלטה לזרז קצבים כדי לנסות ולעקוף רצים מצד אחד ומצד שני מבלי להישרף על ההתחלה. מאזן אימה שכזה, כי ברור לי שאני "תקוע" מאחור וחייב להתקדם כדי שלא אתקע בפקקים בסינגלים שבהמשך.

בקצב מהיר מהרצוי, אני מגיע לכניסה לסינגל שעולה לכדור-הר הראשון, שם נוצר פקק של מאות רצים עומדים ואני נטוע על עומדי ביניהם. את המחשבה של אולי הייתי צריך ללחוץ יותר ולעקוף יותר אני מסלק בכוח, גם כי אינה מועילה וגם כי ככל הנראה אינה נכונה.

מתחיל להתקדם בסינגל, מדי פעם פרצי ריצה, אבל בכל מעבר מעט מוצר או מדרגה נוצר פקק. בשלב מסוים אני שומע שצועקים מרחוק "Agosh", שמאל בצרפתית, ומהר מאוד שני רצים חזקים חולפים אותי בריצה. אני מחליט להצטרף אליהם ברכבת ולאחר מספר צעדים רץ גדול ממדים מצויד במקלות הליכה מחודדים, מרים לעברי את מרפקו העצום כדי לחסום לי את הדרך. לא ספורטיבי ולא מכובד. אני מבצע פירואט לימין ומאגף את המרפק כמעט בלי להתנגש בו. מעצבן שכזה.

מעט לאחר הפסגה ממוקמת תחנת מזון ושתייה, שם אני פוגש את המלוות לילך ושרון. הן ממלאות מים ואני ממשיך, חולף בתחנת המזון ושותה בשקיקה בקבוק פפסי וכמה פלחי לימון אשר עשו פלאים ובאו בדיוק במקום. משם הדרך יורדת, ליד פיסות השלג. כאן אני מעלה הילוך והשעון מראה לעתים קצבים של פחות מ-4 דקות לק"מ, נזהר לא להיסחף, יום ארוך לפניי. חולפים במה שנראה כמו מלון אוהלים מרהיב באמצע היער וממשיכים מטה. כאן כבר אין פקקים, רק לעתים האטה בקצב בגלל הרצים שלפניי.

לאחר הירידה, מגיעה באופן לא מפתיע עלייה. מהדרך נראים לפרקים נופים עוצרי נשימה של האגם, היערות והעיירות הציוריות. בשלב מסוים פוגשים עלייה כל כך תלולה שמעולם לא ראיתי. ממש חדר כושר כאן. מגיע לירידה לעמק בדרך לעירייה דוסאר, שם תחנת הסיוע השנייה. הטמפרטורה היא 30 מעלות ואין צל.

מעט לאחר הפסגה ממוקמת תחנת מזון ושתייה | צילום: שרון כהן

מתחיל להרגיש שאני באולטרה. מגיע למלוות היקרות, נשכב לידן ומשחרר את הגב, ממשיך לאולם הספורט המשמש תחנת מזון ושם נתקל במזנון מרשים של מרק, אטריות, נקניק, גבינות, לחם, פירות, פפסי, גטורייד, אגוזי קשיו קלויים ומלוחים, ממש מזנון של בית מלון. מכסח כמה קערות מרק וממשיך הלאה לכדור-הר השלישי שנאמר עליו שהוא העלייה הקשה ביותר במרוץ.

אכן עלייה ארוכה, ניכר דילול רב ברצים סביבי ואני נהנה מהשקט. מתחילים לעקוף רצים ממקצים אחרים שהחלו לרוץ בתחנה שכוחם במותניהם. באזור פסגת הכדור-הר השלישי מרבצי שלג סמוכים מעבירים לעתים גל קור קפוא כמו "freeze shock" המקובל בחוגי האפייה.

תחנות המים רחוקות, ובמיוחד ביום חם ויש להצטייד ביותר מהליטר ההכרחי על ידי המארגנים. מוטב לרוץ עם שלושה ליטר על הגב ולא ליטר. לפי בדיקת השתן אני מגלה שאני במחסור מים. עוצר בבקתה בדרך ומבקש באין צרפתית שלי מים. למזלי, מבינים אותי ועם חיוך ממלאים לי את הבקבוקים. יותר טוב, יותר בטוח.

"מתחילים להריח את האורוות"

ירידה ואז הכדור-הר הרביעי והאחרון. כאן גיליתי שהעלייה השלישית לא הכי קשה. מסתכל של השעון ורואה שיש עוד 900 מטר לטפס, לא מבין איפה נכנס טיפוס וכמובן ירידה של 900 מטר. אחרי 3 דקות אני מקבל את התשובה. מגיע לקיר שצריך לטפס, אז ככה מכניסים 9 פילים לחיפושית. לא משעמם באנסי. התקדמות בקצב של 2 קמ"ש היא נחלתי עתה. בכמה מקומות יש סולמות וחבלים לסייע בטיפוס. אבל הנוף של האגם מרהיב ואיך שלא יהיה מתחילים כמעט להריח את האורוות.

רואים את הסוף, רק שהיה מאוחר מדי לטבול באגם | צילום: באדיבות גלעד קראוז

בשלב מסוים גם העלייה נגמרת ואז מתחילה הירידה שנראה שאינה נגמרת. הרגליים כאובות, הירידות עושות את שלהן. כאב בברך ימין גורם לי לרוץ על הצד. מגיע לאגם, רץ על טיילת העץ שנראית בכל כך הרבה צילומים של המרוץ ויודע שזה עוד מעט תם. רצים ועוברי אורח מעודדים והנה כבר מאות המטרים האחרונים, המוזיקה נשמעת ואני הולך ומגביר ומסיים בספרינט כמו שאני אוהב.

מזון ושתייה מפנקים את המסיימים ואפילו חולצת הפינישר שאני מקבל. פנטזתי על סיום וטבילה באגם הקריר, אך כשסיימתי השעה כבר היתה שמונה בערב וכבר לא ממש חם ומגניב. העלייה האחרונה נטלה את הכוחות והאריכה את הזמנים.

אימון משובח גם בצד המנטלי. למרות האכזבות השונות והתקלות, נשמר מצב רוח מרומם ולפחות לא דעוך ומעוך וזו בהחלט הצלחה. תודה לכל התומכים, המלווים והיוזמים, מקום מדהים ביופיו, מסלול קשה ומאתגר שאין כמוהו בארץ.

ואני ממשיך להתאמן גם השנה לספרטתלון, אמנם הנוף אינו כה יפה או במילותיו המדויקות של אלעד בנימין: "הנוף אינו מעורר השראה". אבל הלב שם, בין אתונה לספרטה. אעדכן בספטמבר.