אקח אתכם ברשותכם למסע בזמן בנחשולי השחייה בישראל. השנה: 1951, "ההתאחדות לספורט בישראל" הקימה באופן רשמי "ועדת שחייה" שהחלה לפעול לראשונה בישראל. שיאה: האליפות הראשונה בשחייה בישראל שהתקיימה בבריכת בת גלים בחיפה. לעניות דעתי זהו פרק חשוב בהיסטוריה של הספורט בארץ שלצערי נשכח

מאת:דוד סיבור

כמו היום, גם אז, שתי האגודות הגדולות יותר היו מכבי והפועל, וההתאחדות לספורט הוקמה לאחר מאבקים בין שתי הנ"ל כשהשיטה שהונהגה בלשון העם הייתה "פיפטי פיפטי". הן נשיאות ההתאחדות והן ועדת השחייה מנו מספר חברים שווה משתי האגודות. גם בתחרויות הבינלאומיות מספר השחיינים שהעמידה כל אגודה היה שווה.

באגודת "הפועל", שאני נמניתי עליה, הייתה קיימת מחלקת הדרכה בראשותו של עמנואל גיל האידיאולוג שתבע את הסיסמה (המאלפת) של יצחק שדה: "מאלפים לאלופים". המטרה שהיא שמה לעצמה הייתה להקים כמה שיותר סניפי שחייה. בכל קיבוץ או כפר רצה עמנואל להצמיד על מפת ארץ ישראל סיכה שעליה דגלון בצורת בריכה כדרכו לומר: סניף שחייה של הפועל בכל יישוב ולכל פועל. יענקלה זאיל, איש כפר גלעדי ורכז הספורט בגליל עליון, שלח את עבדכם הנאמן לכתת רגליו בקיבוצי הגליל העליון ותוך זמן קצר ארגנתי קבוצות של צעירים בכל קיבוץ שהחלו לפעול תוך מספר ימים. כל זאת בלי להוציא לירה (מכירים?) על פרסום ובלי להיות ראשון בגוגל או עם 5000 חברי אמת שאינני מכיר בפייסבוק. אותה שיטה פעלה גם באזורים אחרים בארץ והענף החל לתפוס. ב"מכבי" השיטה הייתה שונה שכן המרכז פעל בעיר בסניפים עירוניים שהיו יחסית מעטים.

אם כך, ועקב ריבוי הסניפים של "הפועל", ועדת השחייה הורכבה עכשיו במבנה של יחסי כוחות בו למרכז "הפועל" היה כמובן הרוב. מאז עד היום ועם כל השיטות "הכביכול" דמוקרטיות שיטה זו לא שונתה. החברות לועדות נקבעה ע"י פוליטיקאים בשני המרכזים והוועדות הורכבו על בסיס פוליטי אינטרסנטי ולא על בסיס גישה מקצועית.

בשנות ה- 50 וה- 60 היו מה שנקרא סניפי שחיה בעיקר כמו שציינתי ב"הפועל". חלקם התאגדו לאגודות אזוריות כדוגמת הפועל גוש זבולון שהוקמה בשנת 1951. האחרים חיפשו דרכים להתמודד באגודה זו. או אז קמו הפועל בקעת בית שאן, הפועל גלבוע, הפועל יזרעאל, הפועל בני שמעון, הפועל גש"מ (גבעת חיים, שפיים ומנשה), הפועל אשכול, שער הנגב עמק חפר ואחרים. כתוצאה מכך המשאבים הכספיים זרמו לאגודות אזוריות והפעילות היישובית פסקה לגמרי. גם במכבי המצב לא היה שונה כי מרכז זה התקיים בעיקר באגודות עירוניות שלא התרחבו ונבנו על הקיים ועל בסיס "משוגעים" מקומיים לדבר.

בשנות ה- 50 פעלו: הפועל תל עמל, הפועל שמיר, הפועל כפר הנשיא, הפועל גבעת חיים, הפועל בית קמה, הפועל מטה יהודה, איילת השחר, עמק הירדן הפועל נהריה, יגור, מעין צבי, ימק"א , הפועל תל אביב, הפועל גניגר וגבת, שחיינים של רם ובמסגרת מרכז מכבי אגודה מפוארת כברית מכבים עתיד ת"א, מכבי חיפה שהוקמה עוד בשנת 1926, מכבי פתח תקווה ואחרים.

היעלמותם של אלה וחוסר דאגת המרכזים לטפח התרחבות, הביא לכך שאיגוד השחייה לא הרים את "כפפת הפיתוח" בעצמו והדבר גרם לדלדול שורות השחיינים ופגיעה ברזרבות של השחייה האיכותית.

לשם השוואה: השחייה האירופאית, בנויה על שיטה הרבה יותר דמוקרטית . ניקח לדוגמא את גרמניה, בה קיימות הנהלות אזוריות שמתוקצבות ע"י גורם ממלכתי וכל מחוז בוחר את נציגיו לועדות השונות בהתאחדויות השחייה הלאומיות. מיותר לציין שמספר השחיינים שם יחסית אלינו גבוה. שיטה זו קיימת ברוב ארצות אירופה. נו טוב, שם אין הפועל, מכבי וגם לא אליצור.

מספר השחיינים, הפעילים באיגוד השחייה, כאלה המתחרים פעמיים בשנה (זאת הדרישה של רשות הספורט הממלכתית), היא לערך 3000 שחיינים בכל הגילאים. לפי שיטת התקצוב עליה רשות הספורט מתבססת, יש הרבה חריגות שמביאות אגודות "להמציא" שחיינים ולאלצם להשתתף ב- 2 תחרויות בשנה. דרך אגב, זאת הפעילות היחידה של אלה בשחייה, כל שאר השנה הם אכן עושים "בטן גב" אבל מחוץ לבריכה. מיותר לציין שבעיניי זוהי שיטה בזויה שלא תורמת ולא כלום.

בשנת 1962 כשקיימנו את אליפות הילדים מגיל 10 עד 14 במחוזות במסגרת "הפועל" בלבד, השתתפו בהם אז 780 שחיינים צעירים. באיגוד, כשאני עוד הייתי פעיל, בשנת 1988 היו כבר רשומים 2700 שחיינים לא כולל הפברוקים של היום.
מסקנות ותקוות.

אני לוקח בחשבון שאינני מתייחס להישגים של השנים האחרונות בהם חלה התקדמות רבה. יחד עם זאת חשוב לי לציין שגם בשיטות הקודמות היו הישגים יחסית גדולים: מקום 9 באולימפיאדת מקסיקו (1968) וגמרים שונים באירועים גדולים.
אם כך, ובבואי לסכם כיצד אני רואה את הדברים, התרחבות ענף השחייה נבלמה משום שהעוסקים במלאכה רואים כמטרה את קידום האגודה שלהם המיוצגת במוסדות השחייה וקידום האנשים שלהם שנקבעו ע"י המרכזים לפעול בהם ולא מביטים בראייה הכוללת שהיא קידום הענף.

לאחר 60 שנים של המבנה המוסדי בשחייה הישראלית הגיע הזמן לשנות את המבנה הקיים, לשנות את שיטת המינויים ולהתחיל לבנות את ענף השחייה כפי שמקובל בארצות הדמוקרטיות. לכן אני קורא כאן, מעל במה זו שניתנה לי ולאור כל האמור לעיל: לבלום את התרחבות השחייה ואני נחרץ לגבי אמירה זו.

בל נשכח לציין את המועד: 60 שנה של תחילת מוסדות השחייה בישראל ושל ההתאחדות לספורט בישראל והלוואי שהייתי יכול להגיד בוודאות: לעוד שישים שנה טובות וצולחות הרבה יותר.

דוד סיבור-
שופט שחיה, מאמן לשעבר של נבחרת לאליפות עולם בברלין, מאמן לשעבר של נבחרת
הנוער בשחיה לתחרויות בינלאומיות, מאמן לשעבר של נבחרת לאומית לתחרויות 8
אומות, מזכ"ל לשעבר של איגוד השחיה ופרשן שחיה בקול ישראל

קישורים: שחייה, דוד סיבור