יעל גורלי סיפרה לנו על התרגשותה לקראת מרוץ השליחים הר לעמק בפוסט – תקופה מרגשת- הר לעמק. במהלך הריצה ועד לסיומה היא גילתה על עצמה ששה דברים ועליהם היא מספרת לנו בפסוט הסיכום שלה

מאת:יעל גורלי

בשנה שעברה, אני זוכרת שחשבתי "רק לא להיות רצה מס' 1". הירידה נראתה לי מפחידה ואיכסית, גם מבחינת השיפוע וגם מבחינת חלוקת הדרך עם משאיות. באופן כללי אני "מעדיפה עליות" והברכיים שלי מעדיפות אותן עוד יותר. סיפורים על אנשים שהרסו לעצמם את המירוץ עם ספרינט בירידה הזאת רק הגבירו את החשש. בסופו של דבר מאד נהניתי ממנה. קטע קצר, ירידה, נוף יפה. גיליתי שאני דווקא יכולה לחבב ירידות.

כמה ציפיתי לריצה באגמון החולה! אף פעם לא הייתי שם וזאת ההזדמנות. דמיינתי את עצמי רצה ליד אגם קסום עם עגורים וברווזים. 5 דקות לפני היציאה פוצצו לי את הבועה – קטע משביז וחם. אכן כך היה. חם (תודה לכל הרצים והרוכבים שהציעו לי מים, זה מרגש, ובאמת לא הייתי צריכה). חדגוני. ניסיתי לשכנע את עצמי ש"חדגוני" זה פסטורלי. לא עבד. הריצה לא התחברה לי. כולם עקפו אותי. גיליתי ששכחתי איך נהנים מלרוץ לבד. השיחות, הנוף, החברה, כל אלה הפכו לחלק כל כך משמעותי משגרת הריצה שלי, שהן דחקו החוצה את הדברים הבסיסיים.

עדיין חם. הריצה כבר יותר זורמת, למרות שהקצב מתחיל להידרדר. גיליתי שלעקוף רצים אחרים משפר לי את המצברוח פלאים, וזה עוד כשאני במוד "לא תחרותי".

עד כאן היה החימום (תרתי משמע), עכשיו מתחיל המירוץ האמיתי. לכאורה עברתי חצי, למעשה עברתי את הקטעים הקלים. הלילה יורד והשרירים כבר מורגשים. אני מדליקה את הפנס ומזנקת – ופתאום הכל מתחבר. אין מסביב אנשים, אין נוף, רק אלומת הפנס. אני מתרכזת בשביל ורצה קדימה.

"אין מסביב אנשים, אין נוף, רק אלומת הפנס"
בתמונה תמיר אלון במרוץ אולטרה בלילה

לא יודעת אם אני רצה דרך השדות או שהם פשוט עוברים מתחתי ואני נשארת במקום. פתאום הריצה מרגישה "נכון", פתאום הגוף שלי עושה את מה שהוא יודע לעשות. אין מקום ואין זמן, רק פעולה. גיליתי שאני אוהבת לרוץ, שהבסיס עדיין שם. קטע ארוך מאד, בלתי נגמר, שאחריו הרגליים אמרו – עד כאן!

אני מחכה להחלפה בחשש גדול. לא בטוחה שיש לי עם מה לרוץ, מבחינת אברי גוף רלוונטיים, וזה אמור להיות המקטע הקשה שלי. אבל ברגע שאני מתחילה הרגליים מצייתות. ריצה היא ריצה, והן זוכרת איך זה עובד. אני משיגה את רותי ורצה איתה ועם מיכאל המלאך השומר שלה עד סוף המקטע. אולי איבדתי 5 דקות, אבל הרווחתי חברה נעימה. קשה לי, אבל הדרך רצה. גיליתי (מחדש) עד כמה יותר טוב לי לרוץ עם אנשים.

כוס קפה בתחנה מחזירה אותי לחיים. אני שואלת את הרגליים אם הן מוכנות לעשות זה, והן עונות בהתלהבות "כן!". אני אומרת – מה "כן"? לפני חצי שעה בקושי הסכמתן להביא אותי לשירותים. לא סומכת עליהן, אבל יודעת שזה מקטע אחרון, ורק בזכות זה נעבור אותו.

אחרי כמה דקות ריצה, עוקף אותי מישהו ואומר "את יעל? ורד לא הרבה מאחורייך". אני מורידה קצב ומחכה לה. יודעת שהיא יותר מהירה ממני, אבל חושבת שלפחות אגנוב איתה כמה ק"מ. בסופו של דבר, היא סחבה אותי עד לסוף. קטע ארוך ורצוף נקודות שבירה, אבל בזכות ורד רצתי אותו מהר מהצפוי. גיליתי שאני יכולה.

למרות כל הכרזות ה"אני לא רצה עכשיו חודשיים" שהיו לי בדרך, עכשיו אני מרגישה מצויין. זאת אומרת, מצויין שיש לי מעלית בבניין. אבל ברצינות – הפחידו אותי כל כך מהאתגר הזה, שמה שעשיתי פתאום נראה לי קל יחסית להפחדות. לא היה קל, היה קשה, ואולי בלי חברים לדרך היה הרבה יותר קשה אבל… קשה לי לנסח את ההרגשה.

מתחם המנוחה בקיבוץ הזורע

אני מניחה שפשוט הפתעתי את עצמי ביכולות שלי להתמודד עם זה. אחרי הר לעמק שנה שעברה, הרגשתי שהיה קל, אבל שאם אני ארוץ למחרת הרגליים שלי ינשרו. עכשיו זה בכלל לא מרגיש ככה. תרגעו! אני עדיין לוקחת פגרה.

אם הייתם שואלים אותי לפני הר לעמק השנה מה הדבר שהכי חשוב לקחת, הייתי אומרת נעלי בית (או קרוקס, למי זה עושה לו את זה). שיהיה למה להחליף בין המקטעים. אחרי השנה, אם תשאלו אותי – הכי חשוב לקחת חברים טובים.

ארבעה אנשים שלא מאד מכירים אחד את השני נמצאים ביחד מעל יממה במכונית אחת, תיקים מבולגנים מתערבבים על רצפת הרכב, עייפות מצטברת אינסופית, מצב פיזי לא פשוט וטעויות ניווט קריטיות – יש פה הרבה פוטנציאל לחוויות רעות. לי לא היתה אפילו אחת.

עשינו את זה, ועשינו את זה בכיף! אלפי תודות למוטי, הנהג החבר'מן, שהגיע במיוחד כדי להקל עלינו את הלילה. תודה לכל החברים שפירגנו לי במהלך הדרך. תודה רבה למארגנים על אירוע נפלא, על מאור הפנים ועל העידוד. נתראה בשנה הבאה!

הבלוג של יעל גורלי- רצה על זה

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)

קישורים: מרוץ, ריצה