אחד הדברים שמחייבים מאמן, הוא להיות ״איש של אנשים״. הכוונה, אדם בעל סבלנות להתמודד עם סוגים שונים של מתאמנים שהוא נתקל בהם במסגרת עבודתו, עם חלקם הוא גם יפתח יחסים מאוד אינטנסיביים. עם חלק מהמתאמנים אולי יתפתחו לאורך הזמן יחסים חבריים, אבל בסופו של דבר מדובר באנשים שמגיעים אל המאמנים להכוונה, תמיכה, אוזן קשבת וקידום מטרות. בספורט בכלל, ובריצה בפרט, המאמן יכול לפעמים לתפוס משבצת של פסיכולוג – הוא יהיה שם לעודד את האגו ולהחזיר ביטחון, לדרבן כשצריך, לתת דחיפה, להוציא ממתאמנים את הטוב שבהם. אבל דינם של מתאמנים אינו זהה.

יש כל כך הרבה סוגים של רצים בקבוצה אחת | צילום: Christof Sonderegger

עוד כתבות בנושא 
מה הכוונה ב"לרוץ לפי ההרגשה"? 
מי בכלל צריך שעון ריצה? 
איך להיות יצירתיים כשרוצים לשפר את יכולת הריצה למרחקים? 

זו לא תכנית אימונים שאפשר להעתיק ולהדביק שוב ושוב על כל אחד. מתאמנים שונים אחד מהשני – ברמת התמיכה והליווי שהם זקוקים לה, ביחס האישי שהם דורשים, בהיקף ובעומסים שהם יכולים לעמוד בהם וברמת המחויבות שלהם. מאמן צריך לדעת לראות מי עומד לפניו, לדעת מה החזקות והחולשות שלו, ואיך לדבר אליו בשפה שלו.

מתוך ניסיוני עם מתאמנים במסגרות שונות בתחום הריצה, ראיתי לנכון להציג בפניכם 5 סוגים של מתאמנים ואת הדרך בה אני רואה לנכון לעבוד איתם. חשוב לזכור שמדובר בהכללה לצורך קטלוג, ושחלק מהמתאמנים לא נופלים בדיוק לכל אחת מהקטגוריות להלן. כמו כן העיסוק שלי בכתבה זו הוא בעיקר במאמנים ומתאמנים בריצה, אך כמובן שניתן להשליך מכך על סוגים נוספים של ספורט תחרותי.

1. המתאמן שבטוח שהוא ספורטאי עילית

מדובר במתאמן שבא ״לתת עבודה״. הוא עובד כל כך קשה על מסלול הריצה, שהוא שכח שיש לו עבודה אמיתית. לפעמים נדמה שהוא חושב שהוא ספורטאי תחרותי למחייתו, אבל גם אם מדי פעם זורקים לו כמה ג׳לים בחינם – הוא לא בדרך למשחקים האולימפיים ואפילו לא לאליפות הארץ. יחד עם זאת, הוא עסוק מאוד בקידום ופיתוח הריצה שלו. הוא המתאמן שלא מפספס אף אימון ואף קילומטר (משלים 100 מטר בחניון), דוחף למקסימום בכל אימון ואימון, מתלונן כשהאימון לא היה ״קשה מספיק״, עסוק כל הזמן בתוצאה, בהשוואה, בהישגים, בפודיום. הוא לא מפספס אף מירוץ – ממרתון טבריה ועד מרוץ מועצה אזורית גזר. הדינמיקה בין מתאמן כזה לבין המאמן היא הדוקה, יומיומית אפילו. הוא תמיד ישאל שאלות, יבוא עם מחקרים ודעות משלו ולפעמים גם יטיל ספק בדבריו של המאמן, ולו רק בשביל להוכיח את הידע שלו ולעורר דיון בנושא שהכי קרוב ללבו.

גם המתאמנים שלא מפספסים אף אימון זקוקים ל"ניעור" | צילום: Ed Yourdon

טיפ למאמן: חשוב להבין שמתאמנים מסוג זה חייבים את המקום שלהם בקבוצה, ואת ההתייחסות הדומה מצד המאמן. המאמן מחויב למנף את הגישה של מתאמן מסוג זה ו"להיכנס לראש שלו" מצד אחד על מנת לגרום לו להמשיך להתקדם, אך מצד שני מתאמנים מסוג זה מכריחים את המאמן לנקוט במשנה זהירות בכל הקשור לפציעות העלולות להגיע, ולכן כאיש מקצוע, חשוב למתן מעט את הגישה ההישגית של המתאמן, למשוך את המושכות בעת הצורך ולהובילו אל הדרך הנכונה עבורו להשגת היעדים, גם אם אינה "לטעמו".

2. הרץ ההישגי השפוי

המתאמן ההישגי השפוי חותר להישגים אבל יודע גם לנהל חיים מחוץ לאצטדיון. יש לו תקופות של עומס ותחרויות, ובהן הוא ידחוף למקסימום, אבל הוא יודע גם להוריד רגל מהגז כשצריך. הוא מתייעץ מדי פעם עם המאמן, אבל בסך הכל ״הולך עם הזרם״, עוקב אחרי תכניות האימונים אבל סביר להניח שלא תראו אותו משלים ריצות על האי בתאילנד בזמן החופשה המשפחתית.

טיפ למאמן: בסך הכל מדובר במתאמן די נוח, שגם יודע לייצר הישגים וגם לוקח את הדברים בפרופורציות הנכונות. הקושי היחיד עם מתאמן כזה הוא לדעת לייצר לו אתגרים משתנים ועניין לאורך זמן כדי לגרום לו לצאת מאזור הנוחות שלו. זה מתאמן שעלול ״להתרגל״ לקצבים ולתחרויות קבועות, וחשוב לדעת לתבל לו את התכנית גם בדברים קצת פחות צפויים.

 3. הרץ "המפייסבק"

 זה הרץ שבא לקבוצה כדי ליהנות. הוא משתף כל דבר עם כל העולם, יעצור את האימון באמצע כדי להצטלם ולהעלות לפייסבוק, בא לעשות תחרויות ״לכיף״ או בשביל ״ללוות חבר״. הוא מפחד להציב לעצמו מטרות מאתגרות, שמא לא יעמוד בהן. הוא פחות עוקב אחרי תכנית האימונים ולא תמיד מעוניין בה. הוא נמצא בקבוצה קודם כל בשביל האנשים וההווי.

רצוי שיהיו רצים סוציאליים כל עוד הם לא יורידו את התדמית המקצועית | צילום: thinkstock

טיפ למאמן: מצד אחד, חשוב לכל מאמן שיהיו לו רצים סוציאליים בקבוצה. הם שומרים על מורל גבוה, תורמים לאווירה טובה ומחוברים לכולם. מצד שני, רצים כאלה עלולים ״להוריד״ את התדמית המקצועית של הקבוצה ולשדר החוצה כאילו שזו קבוצה סוציאלית ותו לא. כמו כן, לפעמים קשה לייצר אתגרים לרצים כאלה, כי הם פשוט לא מעוניינים לצאת מאזור הנוחות שלהם. עוד בעיה אתם, שהם ניזונים מהקהל ולכן עלולים לבוא וללכת מהקבוצה בקלות יתר. הרעיון עם רצים כאלה, הוא למצוא להם מטרות שיעניינו אותם. לדוגמה, לשלוח אותם יחד עם חברים מהקבוצה ש״באותו ראש״ למירוצים חווייתיים בעולם (לא בהכרח כאלה שהתוצאה בהם היא הקובעת, אלא החוויה). חשוב לזרום עם הראש שלהם, אבל לייצר להם נאמנות לקבוצה ומטרות שיגרמו להם להציץ מדי פעם בתכנית האימונים.

4.  הרץ שבא לחוג ריצה

 אלו הרצים שלא באים לתחרויות, לא מתחברים סוציאלית לשאר חברי הקבוצה, הם באו למטרה אחת בלבד: שימור הכושר הגופני ואולי קצת ירידה במשקל. כולם רצים, אז גם הם רוצים. לפעמים חברי הקבוצה האחרים אפילו לא יידעו את שמם, מרוב שהם נחבאים אל הכלים. הם באים לאימון, רצים קצת והולכים הביתה. סביר להניח שלא תראו אותם בקפה שאחרי, בנסיעה הקבוצתית למרתון בחו״ל או במחנה האימונים.

טיפ למאמן: דווקא בגלל שרצים כאלה אינם באור הזרקורים, קשה לפעמים בתור מאמן של קבוצה גדולה לעקוב אחריהם ולתת להם תשומת לב. חשוב להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק וליזום שיחות וסטטוסים עם מתאמנים כאלה, כי סביר להניח שהם לא ייצרו קשר עם המאמן מיוזמתם. אלו מתאמנים שקשה לתחזק לאורך זמן כי הם לא לוקחים חלק במטרות הקבוצתיות ולכן הם יכולים ״להתאדות״ פתאום, בלי שמישהו יבחין. חשוב לייצר מסלול לשימור מתאמנים כאלה, לייצר להם מקום ואתגר, לדרבן אותם, ליצור קשר אישי אתם ולהבליט אותם אל מול חברי הקבוצה האחרים. אם יש וואטסאפ או פייסבוק קבוצתי לדוגמה, שווה להבליט אותם שם באירועים מיוחדים (ימי הולדת למשל), לציין אותם לטובה על הישגים שעשו – לא בהכרח על תוצאות, אלא על התמדה, ירידה במשקל וכו׳. לנסות לדחוף אותם למקום הישגי דרך חיזוקים חיוביים.

 5. הרץ המתוסכל

זה הרץ ששום דבר לא הולך לו כמו שהוא תכנן. לא משנה כמה רחוק הוא ייסע כדי להתחרות במרוץ עם התנאים הכי אידיאליים, ולא משנה עד כמה הוא יתמיד בתכנית האימונים ויתאמן חזק, הוא נמצא במשבר מנטלי שהוא לא מצליח לצאת ממנו. הוא ימשיך להציב לעצמו עוד ועוד מטרות, ולא לעמוד בהן. הוא יאשים את עצמו בדרך כלל, ולפעמים את המאמן. זה מתאמן שבדרך כלל ישקע בשיחות ארוכות עם המאמן, רובן שיחות מוטיבציה.

משבר מתמשך שאי אפשר לצאת ממנו | צילום: thinkstock

טיפ למאמן: קודם כל, לא לזלזל במתאמנים האלה. קורה פעמים רבות שמתאמן שהיה ״כוכב״ של הקבוצה, או לפחות היה במגמת עלייה, החל להידרדר מסיבות שונות – חלקן בשליטתו וחלקן לא, והוא מתוסכל מעצם העובדה שהוא כבר לא מה שהיה פעם. בראש שלו, הוא עדיין יכול לעשות את התוצאות ההן, לשפר את השיא, לרוץ עם קבוצת הקצב שלו מפעם. אבל חשוב קודם כל להוריד את המתאמן הזה אל הקרקע על מנת שלא ישווה את עצמו לאחרים או לעבר, אלא רק להווה. חובה להציב למתאמן כזה מטרות ריאליות – וגם אם הוא יתקומם, לעמוד מולו ולהסביר לו שמדובר בתהליך הדרגתי לשיפור. זה גם מתאמן שמושפע הרבה מלחץ ופאניקה, וחשוב מאוד להרגיע אותו ולהעניק לו חיזוקים חיוביים. זה בדיוק המקום בו המאמן הופך קצת לפסיכולוג. מתאמן כזה יכול לעלות על דרך המלך, בהנחה שיהיה ממושמע להנחיות המאמן, יציב מטרות ריאליות למצבו הנוכחי ולא ייתן לכל אכזבה לשבור אותו מנטלית.

 לסיכום, כמאמנים אנו חווים סוגים רבים של מתאמנים, והמומחיות שלנו מעבר לתורת האימון ולתכנית האימונים המקצועית היא להתאים את הגישה שלנו לזו של המתאמן. אין דרך נכונה לעשות זאת מלבד להכיר את המתאמן באופן אישי ולזהות את הפרופיל שאתו הוא מגיע אליך, לתהות על קנקנו מעת לעת ולהבחין בשינויים המתקיימים אצלו ברמה האישית ככל שמתקדמים בתכנית האימונים.

נאמר בספר משלי: "חנוך לנער על פי דרכו", כלומר קודם כל תזהה את דרכו של ה"נער", אופיו, המטרות שלו והמטען עמו הוא מגיע ולאחר מכן תוכל ביתר קלות להתאים גם את הדרך החינוכית שלך אליו כמאמן ולהצליח ביחד אתו.

מישאל דגן | מנהל מקצועי מועדון תל אביב 100