הכתבות והסקירות האולימפיות בשוונג – טוקיו 2020
המשחקים האולימפיים הם אירוע ספורט חגיגי ומיוחד, שגם מי שספורט אינו מעורר בו עניין מיוחד, מוצא עצמו צופה בהם, עוקב אחרי הספורטאים בתחומים השונים, וצולל לתוך ההסברים של הפרשנים שמעדכנים גם על פציעות האתלטים וההשפעה שלהן על התחרות. אז מהן פציעות הספורט השכיחות? ד"ר יניב יונאי, רופא בכיר במערך האורתופדי ואחראי על תחום פציעות הספורט של המרכז הרפואי הלל יפה, מסביר.
צילום: shutterstock
המשחקים האולימפיים, אירוע הספורט האולטימטיבי, שכל ספורטאי ולו המעוטר ביותר, שואף לחזור ממנה עם מדליה. על הדרך שעוברים הספורטאים בדרך להישגים המרשימים ברמה הכי גבוהה אנו שומעים פעמים רבות מהפרשנים באולפן הטלוויזיה, אשר בהתאם לרמת הידע שלהם מתבלים את הסיפורים גם בנתונים על הפציעות של הספורטאים. לעתים סיפורי הפציעות משתלטים אף יותר מסיפורי הזכיות, לדוגמה: כשהמתעמל הצרפתי הידוע, סמיר אייט סעיד, סבל משבר ודיפורמציה של השוק כאשר נפצע במהלך תמרון במשחקים האולימפיים של בריו 2016.
"על פי הסטטיסטיקה, שיעור הפציעות הכללי במהלך המשחקים האולימפיים הוא סביב ה-14 פציעות לכל 100 ספורטאים", מסביר ד"ר יניב יונאי, רופא בכיר במערך האורתופדי של המרכז הרפואי הלל יפה ומי שאחראי על הטיפול בספורטאים. "בשנת 2008 הגישו חוקרים דו"חות המפרטים 1,055 פציעות בקרב 10,942 הספורטאים שהתחרו במשחקים האולימפיים בבייג'ינג, כאשר 72% מהפציעות אירעו בזמן התחרות.
במשחקים האולימפיים של לונדון 2012, 1,361 מתוך 10,568 המשתתפים סבלו מפציעות, כאשר 55% מהם התרחשו בזמן התחרות. גם במשחקים האולימפיים של ריו 2016 הנתונים היו דומים. באופן לא מפתיע במשחקים האולימפיים המתקיימים בחורף הפציעות קשות יותר משום שקיימים ענפי ספורט, כגון סנובורד וסקי, ואילו במשחקים האולימפיים המתקיימים בקיץ הפציעות קלות יותר".
צילום: shutterstock
אז מה הן 5 הפציעות הנפוצות ביותר במשחקים האולימפיים?
1. פציעות של "שימוש יתר": שברי מאמץ לדוגמה שקורים בשל עומס יתר מתמשך וחוסר יכולת של הגוף להתמודד עם העומס הזה, או סינדרום בשם איליו-טיביאל בנד (ITBS), המאופיין בכאב חזק בחלק החיצוני של הברך במהלך ריצה. פציעה נוספת ונפוצה מאד היא שין ספינט כשהביטוי הקליני הוא כאב חזק בשוק או בשוקיים גם בעת מנוחה. ניתן לראות את הפציעות הללו בכל סוגי הספורט הדורשים מאמץ של הגפיים התחתונות.
2. פגיעות שריר: פגיעות שריר, לדוגמה קרעים בגדלים שונים, מתרחשים אצל ספורטאים בריאים בעיקר כאשר מתבצעת תנועה מהירה וחדה בעצימות גבוהה מאד בשריר שנפגע – לרוב האבחנה נעשית לפי האנמנזה, הבדיקה הגופנית ודימות דוגמת – אולטרסאונד ו/או תהודה מגנטית.
3. פגיעות של רצועות וגידים: החל ממתיחה פשוטה שיכולה למנוע מהספורטאי להתחרות בימים שלאחר הפציעה ועד לקרע מלא שבעקבותיו נמנעת ההשתתפות לפרק זמן ארוך יותר. לעניין זה, המקומות הנפוצים לפגיעה הם הברך, הכתף, הירך, הקרסול, המרפק ושורש כף היד. לעתים יש אפשרות לטיפול מקומי שמסייע לספורטאי להתחרות בכל זאת ולעתים מדובר בחבלה משמעותית יותר הדורשת טיפול ניתוחי.
4. שברים בעצמות שונות: המעורבות העיקרית של פציעות שבר היא של גפיים תחתונות ועליונות. העקרונות בטיפול בשבר בספורטאי הוא – יציבות השבר, שאיפה להפעלה מוקדמת ככל שניתן של האזור הפגוע תוך הימנעות מגרימת נזק.
5. חבלות ישירות: לדוגמה חבלת ראש הגורמת לזעזוע מוח. מתאגרפים, ספורטאים מתחום הטאקוונדו וסוגי ספורט הכוללים מגע הם הנפגעים העיקריים מהחבלות הישירות. אם כי, לרוב ניתן לשוב לספורט לאחר בירור ומנוחה קצרה של מספר ימים.
"החדשות הטובות", מדגיש ד"ר יונאי, "הן שכיום הידע שנצבר, ההבנה המהירה של מרכיבי הפציעה, הטכנולוגיה והמחויבות של הצוות המטפל ושל הספורטאי, נותנת לספורטאי אפשרות לחזור לספורט המקצועני במהירות ובבטחה יותר מאשר בעבר. בין אם מדובר בספורט מקצועני כמו של משתתפי המשחקים האולימפיים ובין אם מדובר בספורט חובבני שגורם לפציעות האלו, ההתייעצות עם גורמים מומחים לטיפול עשויים לעשות את ההבדל להמשך פעילות מוצלחת. זה בדיוק מה שעושים אצלנו במרפאת הספורט של בית החולים".
