מאת:סיגלית קאופמן
באוגוסט 2008, בת 37 +3 ילדים מקסימים + בעל מפרגן, שיתפה אותי חברה טובה בחלומה, "יש לי חלום לעשות טריאתלון." "טרי…מה?" אני שואלת,"נו, טריאתלון, תחרות, את יודעת, שוחים, רוכבים, רצים…" רק מלדמיין את הסיטואציה התעייפתי. התיישבתי על הכיסא הקרוב ובהיתי בה בתדהמה. "בשביל מה?" שאלתי אותה. צריך להבין, לאחר 12 שנה של גידול ילדים בהם כל קשר ביני לבין ספורט היה מקרי בהחלט, זה נראה לי הזוי לגמרי. אך אני בחורה די קלה לשכנוע ואחת שאוהבת לזרום עם החיים ולהתנסות בחוויות חדשות. לאחר מאמץ לא גדול של שכנוע מצד חברתי, השבתי לה, "את יודעת מה? את תתאמני לתחרות ואני אצטרף אלייך לריצות לשם ההתנסות." – לחצנו ידיים.
כך התחלתי, מלווה את חברתי, היא רצה 5 ק"מ ואני מדדה אחריה בקושי מסיימת 2 ק"מ. רצתי, הלכתי, רצתי ושוב הלכתי ופנטזתי על הסיגריה עם הקפה שמחכה לי אחרי ה"אימון", והגלגל שוב חוזר, קמות מוקדם, יום כן יום לא, כשאני מדדה אחרי חברתי.
לאחר כמה שבועות היא הציעה שנוסיף לאימוני הריצה שלנו גם אימון אופניים פעם בשבוע. אמרתי טוב והסכמתי, מה איכפת לי אני הרי רק מלווה.התייצבנו על משולש עמיקם, גבעת עדה וגבעת נילי, חברתי עם אופני כביש, בגדים קליטים, שעונים ועוד, ואני עם אופני שטח כבדות, נעלי ספורט וביגדי טריקו דהויים. בעוד אנו סובבות את המשולש, חברתי נותנת לי את אופני הכביש שלה כדי שאחוש את המהירות ואני מרגישה שאני עפה, טסה, נהנית!
לאחר זמן לא רב, חברתי כנראה מבינה שאם היא רוצה להתאמן ברצינות ועוד לטריאתלון קיסריה המתקרב ובא, אני כנראה לא הכתובת ומצטרפת לקבוצת טריאתלון מקומית באזור מגורינו. אני, שכבר התרגלתי לריצות הבוקר, סיימתי כבר 2 ק"מ של ריצה בלי ללכת, פחות מפנטזת על הסיגריה של אחרי האימון, מתחילה לחוש בחסרונה של חברתי ומתקשה להמשיך לבדי "בשגרת האימונים" שהצבנו לנו.
התמזל מזלי ובאחת מרכיבות ה"משולש" פגשנו בחור שסימנו אותו כרץ התמידי של האזור (סליחה חבר שאיני יודעת את שמך אך דקה של שיחה איתך שינתה לי מהלך חיים שלם). הוא סיים לרוץ ואנחנו סיימנו לרכוב, ושאלתי אותו לגבי קבוצת טריאתלון באזור. מיד הוא זרק לי שם, "דלית שיף." "מי זו?" שאלתי. "תחפשי אותה באינטרנט. שמעתי שהיא הקימה קבוצה".
טוב. חרטתי את שמה בזיכרוני וכשחברתי ואני נפרדנו באימונים נכנסתי לאינטרנט. על המסך הופיעה תמונה ומספר טלפון. לקח לי עוד כמה ימים לברר עם עצמי מה אני בכלל רוצה, הרי הייתי מלווה אז מה פתאום עכשיו אני מחפשת קבוצה? אבל כרגיל תשובתי לעצמי הייתה יאללה, נזרום.
הרמתי טלפון. על הקו בחורה אנרגטית אומרת לי שהתקשרתי בזמן "בדיוק סיימנו לטפס את החרמון אז תצטרפי אלינו לבריכה מחר בערב". בלעתי רוק, "טיפסתם לחרמון? איך? ברגל?" "לא", היא אמרה וצחקה, "ב א ו פ נ י י ם. יאללה תבואי לבריכה, נדבר קצת בסוף האימון."
בריכה? אני חושבת לעצמי. אומנם אני ילידת אילת, גדלתי בים סוף, אבל נדמה כאילו שכחתי אפילו איך צפים.
סיגלית קאופמן / צילום: טלי שיאצו
ערב למחרת הייתי כבר בבריכה. דלית נותנת לי לחיצת יד קצרה וקדימה למים, שעה של אימון אינטנסיבי, ואני… נהנית. כבר התחילה לחדור אלי תחושה שאני במקום הנכון, דלית למעלה מנצחת על השוחים ובתוך האימון הקבוצתי אני חשה את היחס האישי, את ההקשבה שלה לגוף שלי שאחרי 20 שנה חזר למים. היא מיתנה אותי, נתנה לי תרגילים אחרים, פחות נפחים, בהתאם למה שאני יכולה לבצע.
סוף אימון, כל החברה מתפנקים עם קפה ועוגה, ואני לומדת שלקבוצה שהצטרפתי אליה יש שם – PERFECT BALANCE. "טוב", אמרה דלית ופנתה אלי בסוף, "מחר בווינגייט 06:20 בבוקר, תבואי, נתאמן, נדבר בסוף."
איזה ווינגייט? מבנימינה? הבחורה חיה בפנטזיות מלמלתי לעצמי. למחרת ב- 5:00 בבוקר פתחתי עיניים ולבשתי טרנינג. נכנסתי לאוטו, עדיין לא מאמינה על עצמי שעשיתי זאת – אני, לקום ב- 5:00 בבוקר? גם בעלי לא האמין. אימון בוינגייט, שוב פוגשת אנשים יקרים עם זרועות פתוחות ולב חם שמקבלים אותי ישר למסלול, ודלית עומדת, אחרי אימון משלה, נותנת לי רק לרוץ, לרוץ, לרוץ. מה להגיד, קל זה לא היה אבל היה משהו סוחף באימון הקבוצתי.
אחר כך שיחה. במהלכה אני מתוודעת לדברים המנחים והחשובים באימונים שמיד התחברתי אליהם: בראש ובראשונה הדרך, ההנאה, המטרות לטווח הקצר ולטווח הארוך, והכי חשוב – ההקשבה לגוף. קיבלתי המלצות תזונתיות לאימונים ועוד הנחיות שמהוות תשתית לספורט כאורך חיים ולא כהצצה של זבנג וגמרנו. במהלך הזמן נכנסתי לתוכנית אימונים אישית, קניתי בגדים מקצועיים, את אופני השטח החלפתי באופני כביש אדומות. קליטים, שעונים, התוודעתי למושגים – אינטרוול ונפח. התחלתי אפילו קצת ליהנות מהאימונים עצמם.
תוך זמן קצר כבר חשבתי (וקצת אחרי גם החלטתי) להתנסות בתחרות טריאתלון אמיתית. כך מצאתי את עצמי נרשמת לטריאתלון גן שמואל (מקצה ספרינט, לאט לאט…). הייתה הרבה התרגשות לקראת תחרות הטריאתלון הראשונה בחיי (עדיין לא מאמינה שהולכת לעשות את זה) וכך גם חוויתי את התחרות עצמה. האמת, התחרות הייתה חוויה לא פשוטה בשבילי. מזג האוויר היה חורפי, השחייה הייתה בים סוער והרכיבה בגשם עז על כביש רטוב, ובתוך כול זה גם הקושי הפיסי והאישי, בעיקר בקטע האחרון של הריצה, שם הרגשתי שכוחותיי אזלו (רק בהמשך למדתי, ואני עדיין ממשיכה ללמוד ככל שהאימונים מתעצמים, שהרבה בראש ולאו דווקא בגוף). בסופו של דבר, בישורת האחרונה, בעלי וילדי מחכים לי ומריעים לי ואף מלווים אותי בריצה אל קו הסיום – הכול כבר מאחורי ותחושת הסיפוק הייתה גדולה.
הטריאתלון הבא בתור והאחרון בעונה התקיים באילת, עיר ילדותי האהובה, בה גדלתי והתחנכתי. שוב חזרו הפרפרים בבטן לקראת התחרות. שריקת הזינוק, נכנסתי למים הקרים והרגשתי שסגרתי מעגל. הרגשתי שאני שוחה בים ילדותי, בים בו אבי לימד אותי לשחות, בים בו צלחתי את "קריעת ים סוף" מכיתה א’ על גבם של אבי ואחיי ואחר כך לבדי.
לאחר השחייה הייתה לי רכיבה מדהימה כשרוח יבשה, שאהבתי כל השנים, נושבת על גופי, ולסיום, ריצה שבה הלב התרומם, והרי אילת האדומים היו פרוסים מולי. בין כל הבתים זיהיתי את השכונה ואת הבית שבו נולדתי, ועם השמחה הזו שבלב חציתי את קו הסיום ושמעתי את הכרוז אומר, "סיגלית קאופמן מפרפקט באלאנס." אין ספק, רגע של שיא.
בתוך כול ההמולה וההתרגשות של התחרות, המשפחה והחברים מסביב, הודיתי בליבי לחברתי שבזכותה הגעתי לענף הטריאתלון, לחבר היקר (שאת שמו אני לא יודעת), שזרק לי את שמה של דלית שיף, לבעלי ולמשפחתי שאפשרו לי את רצף האימונים, כשהם מבינים, תומכים וצועקים לי, "אמא קדימה".
היום, כשאני ממשיכה את החיבור עם הקבוצה PERFECT BALANCE, רצתי כבר 15 ק"מ באימון, הפסקתי לעשן, מקפידה על שגרת אימונים, נהנית מכל רגע, מאמינה בקבוצתי שמורכבת מאנשים מדהימים שמשלבים חיי משפחה, עבודה וספורט, נהנית ממאמנת שנותנת את הנשמה לקבוצתה, סוחפת, דוחפת וממתנת כשצריך. כיום, גם אני, יחד עם כל הקבוצה, מתאמנת לעלייה לחרמון, עם אופניים ולא ברגל.
