ביום שבת (8.2), בשעה 6:29 בבוקר יצאתי לדרך. לאחר שתי רכיבות אתגריות בעבר ליום הולדתי: ממטולה לאילת 470 ק"מ, ומאילת לכנרת 401 ק"מ, ושנים ללא אתגרים שכאלו, השנה זה בער בי קצת אחרת. כשהתחלתי לחשוב כחודשיים לפני יום ההולדת על רכיבת האתגר – חשבתי מה לעשות.. לרכוב 410 לגיל 41? לצאת מהבית (מושב קדרון) לאילת? הרי את הארץ כבר רכבתי משני הכיוונים, ואני לא באמת בכושר פיזי או מצב רוח לצאת לרכיבות שכאלו מאתגרות כשהן קשורות בי. הרגשתי שאני צריכה את המשמעות.
לכתבות נוספות בנושא:
"היה תמונה ועכשיו בשר ודם" || איה מידן על המפגש המרגש עם עופר קלדרון
סיפורו המדהים של הישראלי שחלה בלוקמיה, וירכב את מסלול הטור דה פראנס
101 עליות ו-8,848 מ' טיפוס מצטבר: אירוע האוורסטינג הייחודי למען החטופים
לא באמת היו בי הכוחות להתעסק בזה, למצוא מישהו שילווה אותי ברכב, ועוד משימות הכרוכות מסביב. וכפי שכתבתי, אני לא ממש בכושר פיזי. חצי שנה לא רכבתי באופני הנג"ש (כביש) שלי בשבתות, טריינר לא עשיתי 6 שנים, ואת הכושר שלי אני מתחזקת דרך הרכיבות באופני השטח, אבל לא כאימונים או משהו מסודר שנותן לי את היכולת לרכיבה ארוכה, לא בהיבט הפיזי ולא בהיבט המנטלי. אבל ידעתי שאם אחליט לצאת לרכיבה שכזו – אעמוד בה. אני מספיק מכירה את הגוף ואת הראש שלי כדי לדעת מתי הם מסוגלים לדברים שכאלו ומתי לא.
כשזה החל להתקרב, ידעתי שזה יקרה, כי אני כבר מחויבת לרכיבה, להחלטה, למשמעות. הבנתי שמשמעות הרכיבה תהיה למען החטופים. ידעתי שמשמעות שכזו תעזור לי לצאת מהקשיים שלי, וכן המשמעות תעזור לי ברכיבה להתמודד עם המשברים הפיזיים והמנטליים שתמיד חווים באתגרים שכאלו, ודרך המחשבה על החטופים אתחזק. הקדשתי את יום ההולדת שלי ברכיבה ארוכה למען משהו חשוב יותר מכל, מה שגרם לי להיות ביום הולדתי, (שלמעשה חל ביום שלאחר הרכיבה), עייפה ומותשת ממה שעשיתי, ובהרגשה שלא צריכה לעשות יותר כלום ביום ההולדת שלי. מה שרציתי לעשות בה – עשיתי.
בתחילת השבוע של הרכיבה עוד לא ידעתי כמה ארכוב ואם בכלל. ידעתי שלא אוכל לעמוד במרחקים של 400+ ק"מ, ומנגד כל רכיבה פחות מ-120 ק"מ זו רכיבת שבת רגילה. הייתי צריכה משהו באמצע שיהיה מאתגר מספיק אך שאוכל לעמוד בו, וכמובן לחבר אותו לחטופים. ואז מצאתי. בחרתי לרכוב 251 ק"מ של סליחות מכל החטופים. אלו שעדיין נמצאים בגיהנום, ואלו – ששבו אלינו ממנו.
היא לי לב ברכיבה למען החטופים | צילום: פרטי
הדפסתי חולצה מיוחדת המציינת את האירוע (תודה להדר ריבק על הסיוע), הכנתי פליירים, כדי שאוכל לשלוח ולהראות מה אני הולכת לעשות. אפילו שהרכיבה הייתה תחת אתגר יום ההולדת שאני תמיד רוכבת לבד, הפעם התלבטתי אם להזמין עוד אנשים לרכיבה זו, מאחר והמשמעות הייתה הפעם אחרת. למרות ההתרעה הקצרה, יום לפני הרכיבה, חשבתי על איה מידן (בכר) מקיבוץ בארי, חברה מהצבא שלא התראינו למעלה מ-20 שנה והזמנתי אותה. איה התרגשה מאד מההזמנה ונענתה בחיוב. לפני שנה וחצי כמעט, כששמעתי מה קרה לאיה ב-7.10 כתבתי לה בפייסבוק לשלומה. ידעתי שאיה רוכבת באופני כביש ומתחרה בטריאתלונים.
היא לי לב ואיה מידן ברכיבה למען החטופים | צילום: פרטי
באותו הבוקר של ה-7.10, איה יצאה מביתה בקיבוץ בארי לרכוב באופניים וקבעה להיפגש עם ליאור ויצמן ז"ל, שותפה לרכיבות, שנרצח כשיצא ברכיבה משדרות לכיוונה של איה. איה הסתתרה 7 שעות בשיחים, ניצלה וחולצה בעזרתם של בדואים מרהט. במזל צה"ל הבין שהם לא מחבלים שמחזיקים באיה כחטופה ולא הרג אותם בטעות יחד עם איה. גיסתה ואחיינה של איה נרצחו, כמו גם 5 בני משפחה נוספים, בהם החטוף סהר ברוך ז"ל.
איה הצטרפה אליי בק"מ ה-50, ליד ניר עם, היכן שליאור נרצח. רכבנו יחד וחלפנו על פני כפר עזה, נחל עוז, בארי, רעים, כיסופים, עין השלושה, נירים, ניר עוז, ובק"מ ה-90 שלי, בצומת מעון, "צומת המוות", איה הסתובבה וחזרה לרכבה ואני המשכתי בשלי. איה ואני עצרנו לדקות בודדות בכניסה לבארי, במיגונית המוות בה ענר שפירא ז"ל והירש גולדברג פולין ז"ל מנעו מ-8 רימונים להתפוצץ. לבסוף, ענר נרצח, הירש נחטף ונרצח בשבי, ורבים אחרים נרצחו ונחטפו שם. איה הודתה לי שנתתי לה להיות חלק מהרכיבה המשמעותית הזו, ועל כן שמחתי עוד יותר שהצעתי לה להצטרף ושאכן הוצאתי את הרכיבה הזו לפועל ולא ויתרתי.
מחוץ למיגונית המוות | צילום: פרטי
בק"מ ה-100, בכניסה לקיבוץ גבולות מילאתי מים, קיבלתי תמיכה וחיזוק מחברים שגרים שם, והמשכתי דרומה עוד 25 ק"מ. בקילומטר ה-125, קצת לפני רביבים, הסתובבתי והתחלתי את הדרך חזרה. בדרך המדברית הזו היו רק הכביש, אני וחול בצדדים. שם הצלחתי בקול רם לבקש סליחה לפי שמות החטופים אותם אני זוכרת בשם. אלו שעדיין שם, ואלו – שחזרו.
סיימתי את המקטע הראשון ב-4:50 שעות והשעה הייתה כבר 12:00. הבנתי שאין לי זמן להפסקות, אחרת אכנס לבעיה כי תרד השמש ותעלה החשכה. כשהסתובבתי, הרגשתי את הרוח בפנים, לא היתה נוראית אבל הייתה. זה כמובן משפיע והגוף שלי התחיל להתעייף, אך לא נלחצתי. ידעתי שאני רק צריכה לרכוב עוד 125 ק"מ. רק לדווש. וכך עשיתי.
בחזור, בקילומטר ה-150, שוב עצרתי בכניסה לקיבוץ גבולות למלא מים ולאכול כמה נשנושים מהירים שהביאו לי והמשכתי. החלטתי לוותר על הכניסה שוב ליישובי "הפרסה" (ניר עוז, נירים ועין השלושה) שמאריכה את הדרך ב-4 ק"מ ולהמשיך ישר על כביש 232 שהוא מקטע יותר מהיר. ידעתי שכדאי לי להקדים את השקיעה, ומקסימום להשלים את המרחק ברכיבה בתוך המושב (מה שבסוף קרה).
היא לי לב ואיה מידן ברכיבה למען החטופים | צילום: פרטי
כשהמשכתי על כביש 232, לא ידעתי שמחנה רעים זה בדיוק שם, ובדיוק החטופים אלי שרעבי, אוהד בן עמי, ואור לוי עומדים להיכנס למסוקים הגדולים שהיו עוד על הקרקע. מצד ימין עמדו צוותי תקשורת וחברי קיבוץ בארי, אך לא היה לי זמן לעצור וגם זה לא היה מקומי להיות שם, והמשכתי לרכוב ברגשות חזקים. כמה דקות לאחר מכן, כשהגעתי ברכיבה לבארי, המסוקים היו באוויר. הלב התפוצץ. הייתי שמחה, הייתי עצובה, בעיקר כאב לי, עליהם, על כולם.
הרכיבה הייתה לא פשוטה. מגבולות לרביבים, עוד בקילומטר ה-100, הרגליים כבר פחות עבדו, וכמובן כל הדרך חזור, אך נתתי להן פקודה – רק תדוושו, זה מה שאתן צריכות לעשות, וכך היה. בעליות טיפסתי לאט, בירידות התגלגלתי עם השיפוע, עברתי מכביש לכביש כשהכאבים בגוף כמובן פוקדים אותי, אבל נלחמתי בהם. ידעתי שזה שום דבר לעומת מה שהחטופים עוברים/עברו.
לאחר 210 ק"מ קיבלתי פנצ'ר בגלגל הקדמי. התבאסתי. השמש כבר החלה לשקוע. למי יש כוח עכשיו לתקן, כשאני לבד, תשושה, הגוף כואב ויש לי ניסיון אחד לצלוח את התיקון, וכמובן רציתי להצליח כדי שלא יבואו לקחת אותי, אחרת כל הרכיבה תרד לטמיון. לקחתי אוויר, הוצאתי ציוד והתחלתי להחליף פנימית ברוגע. אחרי כמה דקות אני ממשיכה, נושמת לרווחה שהצלחתי בלי בלת"מים נוספים שעלולים לקרות.
היא לי לב ברכיבה למען החטופים | צילום: פרטי
ב-17:30, לאחר כ-10 שעות רכיבה נכנסתי למושב ואמרתי לעצמי שאני לא מאמינה שאני כאן. לעומת רכיבות האתגר הקודמות שלי, לא היה בכוונתי להיכנס ברכיבה זו לחשכה. ופרט לדקות בודדות במיגונית ובבארי, שירדתי מהאופניים כדי לראות ולצלם, לא עשיתי הפסקות בהן באמת נחתי.
במהלך הרכיבה שמתי את הסבל שלי בצד כי ידעתי שהם נמצאים בגיהנום. או חזרו ממנו, לסבל אחר, לחיים מורכבים… חלקם ללא משפחה, עם כאבים וצלקות בגוף ובנפש. במשך כל הרכיבה צילמתי בווידאו את הצמתים, הקיבוצים המושבים והיישובים בהם יש דגלים ופוסטרים של החטופים, כדי שאוכל לעשות מהרכיבה הזו סרט סליחה לחטופים.
ברכיבה הנופים היו מרהיבים, ירוקים וחומים, שמיים תכלת ועננים לבנים, מזג אוויר מושלם וכבישים חדשים נקיים ומהודקים לאחר שנהרסו. אותו הנוף שהיה המגרש הביתי של תושבי העוטף, שחולל בבוקר אחד של גיהנום… עד החטוף האחרון! שיחזרו כולם הביתה – א ת מ ו ל!
