בחודשים האחרונים שיתפתי ב"זמן אמת" את תהליך ההכנה שלי לקראת מרוץ הספרטאתלון, אולטרה מרתון למרחק של 246 ק"מ. התהליך נגזר מהיכרות עמוקה של המאמן שלי, ליאור זך-מאור, עם ניסיוני הקודם, עומסי האימונים אליהם אני מורגל, מרחקי הריצה שהתאמנתי והתחריתי בהם, עשרות משובי אימון שבועיים (ולפעמים גם יומיים) והמטרות שלי מהמרוץ עצמו. בכל פרק התמקדתי בנושא אחר הקשור להכנה המורכבת למרוץ. הטור הפעם נכתב בשעת לילה-בוקר מוקדמת, עדיין מיוון כשאני בשלבי עיכול מתקדמים של החוויה.

בקו הזינוק עם דניאל ארגו ושירי אירם | צילום: תום שנבורן

עוד כתבות בנושא
לכל הכתבות של אריאל רוזנפלד לקראת הספרטתלון
רגע לפני שהשלים 10,000 ק"מ ב-100 ימים, רץ האולטרה התמוטט
מהי בכלל ריצת אולטרה מרתון?

ההיערכות ביוון

שלושה ימים לפני המרוץ, ביום שלישי 26.9.17, הגענו למלון אואזיס ביוון בו שובצה הפעם המשלחת הישראלית יחד עם משלחות מנורבגיה, פינלנד, ספרד, שבדיה, רומניה, ברזיל טייוואן ועוד. שובצתי באותו החדר יחד עם הצוות שלי, שירי אירם ודניאל ארגו, והקדשנו את הימים שלפנינו לתיאומים אחרונים לקראת המרוץ. מה הציוד שאני מפקיד בכל תחנה, מה ארצה לקבל מהם בכל תחנה בה הם יכולים לראות אותי (16 תחנות בלבד), מה כדאי שיציעו לי בכל מקרה, התמודדות עם תרחישים שונים שיכולים לקרות וכו'. בילינו לא מעט זמן בחברת כל הרצים הישראלים ומלוויהם – חיים אייז, אסף אבוטבול, ניר עזיזה, מרב מולכו, גלעד קראוז, שחר פילו ותום שנבורן. במהלך הימים שקדמו למרוץ הפכנו למשפחה קטנה. מעבר לתדרוך המארגנים, הרישום והפקדות הציוד, הספקתי גם לעבור בדיקה רפואית לפני המרוץ (ומיד אחריו) במסגרת פרויקט של אוניברסיטת אתונה לבחינת ההשפעות של מרוצי אולטרה על הגוף. נרגשים ודרוכים נעמדנו על קו הזינוק באקרופוליס שבאתונה.

מזנקים למרוץ

זינקתי אל המרוץ בתחושות מעורבות של ביטחון וחששות, שניהם נובעים מההיכרות עם המרוץ. הביטחון נבע מהניסיון והפקת הלקחים מהמרוץ הקודם. החשש נבע מהפגיעה באימונים בחודש וחצי האחרונים אותם תיארתי בפרק הקודם בבלוג של כאן בשוונג. אחד הלקחים המרכזיים שהפקנו מהספרטתלון לפני שנתיים הוא, שאני צריך להיות אפילו שמרן יותר במגבלות הדופק שלי למרוץ כל כך ארוך וכך נהגתי. מספר קילומטרים לאחר תחילת המרוץ הגעתי אל רץ אמריקאי בשם Jbob וראינו שאנחנו רצים בקצב דומה. רצנו יחד עד לנקודת המרתון ושוחחנו על כל כך הרבה דברים בדרך, עם ובלי קשר לריצה. עבורו זו היתה השתתפות ראשונה במרוץ והוא שאל אותי רבות לגבי המשכו ושיקולים שונים בהחלטות שיצטרך לקבל בדרך לגבי עצימויות, תזונה וכו'. במהלך כל ה-42 ק"מ הללו המשיכו לעקוף אותנו עשרות רצים ורצות ושנינו לא התרגשנו מכך כלל. יום ארוך עוד לפנינו.

רץ עם Jbob | צילום: דניאל ארגו

בנקודת המרתון החלטנו להיפרד מכיוון ש-Jbob רצה להיות שמרן עוד יותר בהמשך (הוא סיים עם 34:20 שע') ורצתי לבד על פי תכנית העצימות, תזונה, שתייה והמלחים. תכנית התזונה האישית שלי באולטרה מבוססת על 100% פחמימות נוזליות – רובה מג'לים (צרכתי 50 במהלך המרוץ) ובנוסף סירופ מייפל וקולה.

מייפל הארד קור | צילום: שירי אירם

עברתי על פני הגשר המפורסם בקורינתוס לפני תחנת ה-80 ק"מ (תחנת המלווים השנייה) והמשכתי הלאה. קצת לפני נקודת ה-90 ק"מ הגעתי אל רצה קרואטית בשם פאולה והתחלנו לשוחח תוך כדי ריצה. גם עבורה זו היתה השתתפות ראשונה במרוץ והיא שאלה הרבה שאלות לגבי ההמשך. היא הגיעה כחלק מקבוצה של שלוש נשים מקרואטיה, יחד עם שני מאמנים כששתי הנשים האחרות היו לפניה בשלב זה. לא תכננו או "סיכמנו" לרוץ יחד אבל ככל שהתקדם המרוץ ראינו שאנחנו מעדיפים לקבל את אותן החלטות (מתי ללכת/לרוץ, להיות מעט זמן בתחנות וכו') ובפועל היינו מאותה נקודה ועד סופו כמעט יחד או לפחות במרחק ראייה. מבחינה מנטלית זה עזר מאוד לשנינו בהתמודדות עם החושך, הקור/הבדידות, העליות והירידות במצב רוח וכו'.

רץ עם פאולה מקרואטיה | צילום: המשלחת הקרואטית

מזג האוויר היה קר משמעותית לעומת הספרטתלון ב-2015 ועבור רוב הרצים (למעט אלו שרגישים במיוחד לקור) אלו היו תנאים טובים יותר ללא ספק, עובדה שהשפיעה על שיא מסיימים ו"עומק" תוצאות איכותי ומרשים במיוחד. התחלנו לטפס במעלה ההר המפורסם בקילומטר 160 ולהפתעתי יכולתי הפעם לרוץ את כל הירידה ממנו (ב2015 הירידה היתה חלקה מדי בגלל הגשם), עד שפגשתי שוב את דניאל ושירי המלווים שלי בקילומטר ה-172. עדיין צרובים בזיכרוני המראות של רצים/ות שפורשים בנקודה הזו, כפי שקרה גם השנה (למשל לאיוון ברטן משוודיה שסיים שני אחרי במרוץ בברלין). אנחנו ממשיכים לרוץ ובתחנת המלווים הבאה (קילומטר 187), פאולה מופתעת למצוא את חברתה הקרואטית טונקה שהיתה במרחק רב לפניה בשלבים המוקדמים של המרוץ. טונקה מצטרפת אלינו אבל אחרי מעט זמן מנסה לרוץ חזק יותר ממה שאנחנו רצים. לאחר כ-7ק"מ אנחנו עוקפים אותה שוב והיא מחליטה לעצור לנוח בתחנת ה-196 ק"מ (היא סיימה בזמן של 31:50 שע').

השחר מפציע ואני ממשיך להזכיר לעצמי שלמרות שנשארו "רק" כ-40 ק"מ למרוץ, כלום עדין לא נגמר עד שלא מגיעים אל קו הסיום. אני שמח לגלות שבניגוד מוחלט למרוץ ב-2015, אני מצליח לרוץ את מקטעי הירידה הארוכים בחלק זה של המרוץ ובפעם הראשונה מאז תחילתו מתחיל לחשוב שאולי אפילו אוכל לשבור את השיא שלי (עד אז הייתי איטי יותר מהזמנים שלי ב2015 וזה היה בסדר גמור מבחינתי)

להלן סיכום הזמן המצטבר שלי בתחנות השונות ב-2 המרוצים שהשתתפתי (הנתונים באדיבות נינה רבר-שפירא)

אני נפרד מהמלווים בנקודה הרחוקה כ-20 ק"מ לסיום ומתחיל להרגיש קצת סחרחורות. ניסיתי לראות האם זה תלוי בכך שאני רץ/הולך וראיתי שאין לזה קשר אלא פשוט עייפות מהיום הארוך. אני ממשיך להתנהל בזהירות עד לנקודת המלווים האחרונה כ-10 ק"מ לסוף ומעדכן את דניאל ושירי. הם מציידים אותי בעוד ג'לים בכדי שיהיה לי סוכר זמין ואני ממשיך הלאה. אני מחליט לרוץ לפחות את 5 ק"מ הבאים מכיוון שהם בירידה וכשאני מגיע למישור אני ממשיך בהליכה זהירה. פאולה הקרואטית מצטרפת אלי בשלב זה (כבר בוכה מהתרגשות לקראת הסיום) ואני אומר לה שלא תדאג ושתמשיך הלאה. הכניסה לספרטה מרגשת כמו תמיד ואני מגיע אל השדרה המפורסמת יחד עם דגל ישראל לקראת פסל המלך לאונידס.

יחד עם שירי ודניאל המלווים בסיום | צילום: תום שנבורן

לסיכום, המסע אל ספרטתלון השנה היה מרגש ומיוחד באופן אישי עבורי. חלמתי על חזרה למרוץ כבר לפני שנתיים והקדשתי להכנה לקראתו זמן ומאמץ רב. בניגוד לשנים קודמות הפעם הדברים לא התנהלו בדיוק כפי שתכננתי, אבל דווקא ההתמודדות עם הרגעים הללו הופכת את המרוץ הזה למיוחד יותר עבורי. הזיכרונות ש"צפו" אלי בשלבים שונים במרוץ של מראות מוכרים ואנשים שפגשתי, רק המחישו לי עוד יותר עד כמה החוויה הזו צרובה עמוק בנפשי.

תודה רבה למשפחתי היקרה ובמיוחד לאשתי אודיל ולילדיי רועי, עמית ועינב. לליאור זך-מאור שמאמן ומלווה אותי כבר למעלה מ-5 שנים ושאנחנו ממשיכים לחוות יחד פסגות אישיות. לשירי אירם ודניאל ארגו שבכו אפילו יותר ממני ברגעי הסיום וליוו אותי נאמנה לאורכו ולכל משלחת ישראל לספרטתלון 2017.