• 226 דרכים להגשמה עצמית חלק שני – כאן
• 226 דרכים להגשמה עצמית חלק שלישי – כאן

ישראמן סמסונג 2013!
האמת? אינני יודע איך להתחיל לכתוב את פרק הסיום מסע שהחל לפני כשנה והגיע לקו הגמר, אבל אתחיל מהסוף, שאותו אני מניח מרביתכם כבר יודעים – הגשמתי את היעד, סיימתי בהצלחה את ISRAMAN 2013!

ההתרגשות והחוויה שחוויתי על קו הסיום הייתה מטלטלת, מעצימה ומשכרת. מאות רבות של אנשים, משפחות וספורטאים עומדים בסמיכות לקו הסיום, מוחאים כפיים ודוחפים אותי קדימה. אני חש בתחושת ריחוף. אמנם אני "סוס ותיק" בתחרויות בארץ ובחו"ל, אבל תופעה כזאת לא זכורה לי ומן הסתם היא תלווה אותי עוד שנים רבות.

ומכאן להתחלה. מגיעים יום לפני התחרות ומסתובבים במלון, מלקטים את הצ'יפים, את התיקים ומתחילים לנשום אוירה. באקספו המגוון שהוקם נהנים לראות את המותגים השונים, ללטף בערגה ביגוד חדש ולהשלים ציוד. מקשיבים לעצת המומחים, ותיקי האיירונמן, מה מומלץ? מה נכון? מה ללבוש ואיך ומה לאכול? הייתי מבולבל משפע העצות ולבסוף אמרתי לעצמי "היי עדי, יש לך מספיק ניסיון כדי לחוש מה נכון בשבילך". עולים לחדר להתנתק מההמולה, לנוח ולהיכנס ל"מוד" של תחרות.

בוקר התחרות קם שעתיים לפני הזינוק עם תחושת גוף טובה, ארוחת בוקר קלה בחדר, לובש חליפת שחייה ויורד לבדיקת ציוד אחרונה באזור T1 , מוודא שהכל עומד על מקומו ומשם ממשיך לחוף. עדיין חשוך, הספורטאים מתרכזים על החוף וממתינים להזנקה, אני משיל מעלי את הפרוטזה וממתין עם כולם. הדופק עולה… הספירה לאחור החלה: 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1… ותרועת ההזנקה למים הקרירים נשמעת. השחייה השחייה, אומרים הותיקים, היא החימום לדבר האמיתי. מכיוון שזו תחרות "איש הברזל" הראשונה עבורי, אני מחליט להיכנס לשחייה בקצב נוח, "טמפו" , זמן המטרה שהצבתי לשחייה הוא עד שעה ו-20 דקות. מסיים הקפה אחת מקפץ על רגל אחת מקיף את השלט והופ – שוב למים הקרירים, מספיק לראות שעברו כ-40 דקות. בהקפה השנייה מגביר במעט את הקצב, תחושת הסביבה מוכרת, הגוף מגיב טוב ויוצא מהמים 1.12 דקות לפני הצפי. רוחי, העזר שכנגדי, עומדת על החוף עם פרוטזת הריצה מסייעת לי לשים אותה. אני "מתחבר לרגל" ומעיף עצמי ל-T1. מחליף פרוטזות מריצה לרכיבה, מספיק "לשאוב" ג'ל מהיר ואחרי שמונה דקות שם פעמי לכיוון מעלה נטפים.

ביציאה מהמים

הרכיבה
אני מרגיש טוב על האופניים. בכיכר האחרונה של העיר מתחיל הדבר האמיתי – 9
ק"מ של מאמץ מרוכז בשיפוע ממוצע של כ-6%. שומר על קצב רכיבה קבוע שאת חלקה
הגדול אני נוהג לעמוד על הדוושות בגלל סגנון הרכיבה שאימצתי לעצמי, חולף על
פני לא מעט רוכבים מהמקצה הקצר אבל לא רואה רוכבים עם התג האדום המייצג את
המסלול הארוך ואני מוטרד, האם אני סוגר את השיירה? עובר את מעלה נטפים והר חזקיה – מוריד את הראש, ידיים על האיירובאר ושועט קדימה, קסדת הנג"ש של LAZER אוטמת את הרעשים ויוצרת ניתוק, אני מרוכז מאוד, מתבונן בפתק הקטן שהודבק בקדמת "תא הטייס" ובודק שאכן הכל מתנהל כמתוכנן: ג'ל , פאוור בר, כדור מלח, BCAA , משקה איזוטוני על פי תזמון קבוע. ברור לי שהקפדה על לו"ז תקל עלי את ההמשך.

תחנות ההאכלה והשתייה הפזורות על פני המסלול היו מצוינות. המתנדבים חילקו את בקבוקים מלאים במשקה האיזונטני, וחטיפי ה-powerbar והקלו בכך על משקל נשיאת ציוד על האופניים.

המהירות לכוון מחנה עובדה מהירה, הרוח הגבית עדין לא רמזה מספיק על העתיד לבוא, השילוט מאיר העיניים בצידי הדרך ושעון ה-GARMIN בישרו על הסיבוב המתקרב עוד 2 ק"מ, עוד ק"מ אחד ואנו מסתובבים. עם הפנייה דרומה למדתי על אכזריותה של הרוח שהתחזקה ושאבה ממני כל גרם של אנרגיה. המהירות צונחת ל-15-20 קמ"ש , בירידות טיפה יותר, מורידים את הפלטות, את הראש ועובדים, לא מפוצצים כדי לא לשרוף "ראש מנוע". מגיע למעלה נטפים, חולף על המחסום, צעקות עידוד ושמחה ובמהירות שוב שמים פעמינו צפונה. ההתלהבות מהרוח הגבית קצת מתפוגגת לה כי זוכרים את המחיר של הדרומית. הפעם נקודת הסיבוב רחוקה מההקפה הראשונה, ושם, באמצע "No Where", ממתינים לי רונית ומוטי – חברים ממושב צופר, עם קריאות גיל וחיוך רחב, כיף אמיתי לפגוש אותם!

עם הפנייה דרומה הרוח מכה בי שנית וכעת הידיעה על מה צפוי עם משבי הרוח הופכת את ההתמודדות קשה יותר פיזית וגם מנטלית – צריך לעודד את עצמך, קצת לדבר אל עצמך… קצב איטי יותר ואני רואה יותר ויותר רוכבים שועטים אחריי וסוגרים עלי וזה מלחיץ, האם אני אסגור את הכביש?

לאחר כשעה וחצי מריחים את סוף הרכיבה, עוד 15 ק"מ ואני מדמיין לי "זה בדיוק המרחק מנשר לביתי", זה קלי קלות, עוד 10 ק"מ, "זה בדיוק כמו מבן שמן הביתה", וכך עד שאני רואה את מחסום נטפים ואז את משפחתי המדהימה שהפכה ללהקת העידוד הפרטית שלי. קשה לתאר כמה כוח קיבלתי מהם… עברו 8 שעות מתחילת הרכיבה – פיספוס של 45 דקות, עברו 9 וחצי שעות מהזינוק, אבל הכל בקטנה עם חיוך של "היי, אני במשחק".

הריצה
מוסר את האופניים, לוקח את פרוטזת הריצה, מוריד קסדה וחולצת רכיבה, נועל נעל אחת, מספיק לענות לשאלתו של יאיר בן עמי על מצבי, חוטף בננה, נשיקה לאישה ולשלושת בנותיי והופ יוצא לריצה. אני מרגיש סוג של ריחוף, אין כאבים, הגדם מרגיש טוב, שרירים לא תפוסים ואומר לעצמי "מה נותר? רק עוד מרתון! קטן עלינו…".

מתחיל לרוץ ופתאום שומע תיפוף של ריצה אחרי , חברי הטוב ארז בחור גדול, ראש מלא תלתלים עם חיוך כובש ולב ענק מלווה אותי כ-2 ק"מ ומעודד , נשימותיו נהיו כבדות והוא נפרד ממני לשלום. "דויטש", הוא צועק לי, "יש לך את זה".

הריצה בירידה לכיוון העיר אילת הייתה טובה – קצב 5.4, הירידה נתנה לי הזדמנות לשחרר את הרגליים ולפזר חומצת חלב וההגעה לכיכר מרדיאן היתה מהירה יחסית. ומכאן מתחיל הסרט הקשה, כ 30 ק"מ לאורך הטיילת: מדרכות, עיקולים, כורכר, ירידות קטנות שלרץ קטוע "לא עושות את זה", אבל עם כל הקושי היה משהוא מהפנט וממגנט בריצה. עינב עם צוות מעודדים של my way נתנו לי "פוש" מדהים כל אימת שהגעתי לאזור. האמת? פחדתי מעינב וחבורתה שלא להיראות במיטבי עם חיוך על השפתיים. הקפה ראשונה, מקבל צמיד כחול 1, נכנס להקפה שנייה ופתאום בעודי משרך רגליי בכבדות מגיע שי פיפמן מאמני היקר, נותן דגשים וממריץ "תמשיך לרוץ, דויטש", "לא עוברים להליכה", "קדימה עדי" ומבטיח לחכות לי שוב בהמשך. מאחת הפינות קופץ יולי הירושלמי שטופח על שכמי ומסמן לי יופי עם האגודל. אני מגיע לכיכר מרדיאן, פוגש שוב את המעודדים הנפלאים, שולח נשיקה לעינב ושועט לצמיד השני. מאחור מגיח אריה, חבר טוב מגדרה שהצטרף לריצה, דירבן וחיזק. אני נכנס להקפה השלישית, עוד 12 ק"מ – ברור לי שחי או מת יש לי את זה. הגדם כבר מציק, מרגיש את התהוות השלפוחיות אבל טעם הסיום הולך ומתקרב, קרוב מאי פעם, ואני כבר מריץ בדמיוני את חציית קו הסיום.

יציאה לריצה מ – T2

שער הסיום
מתקרב בצעדים מדודים לטיילת, פונה שמאלה ל"שער הצילום", שמאלה לכיוון מלון הספורט והנה רואים את הסיום. שומע את הקהל ברמקול, קולות של מוסיקה והנחייה שמחה ורועשת. מוטי ,שי, בנצי ואריה מחבקים אותי בכניסה לשטיח הכחול, ומשחררים אותי למטרים האחרונים. דמעות של התרגשות נקוות בעיני, תחושת התעלות של השלמת משימה, אושר מציף אותי, כשברקע מחיאות כפיים ועידוד של הקהל. אני חוצה את הגשר עם חיוך ענק הישר לזרועות האישה והבנות עם תחושת סיפוק אדירה. עשיתי זאת: הפכתי להיות הקטוע הישראלי הראשון שמסיים את האיירונמן!

מספרים מספרים
הגיעה לסיומה שנה מדהימה וארוכה שנה בה גמאתי כ-14,000 ק"מ על אופניים, כ-1800 ק"מ של ריצה וכ-400 קמ' שחייה. הקדשתי כ-1,000 שעות לאימונים והגרתי ליטרים רבים של זיעה, החלפתי 3 זוגות נעליים, 10 זוגות צמיגים, השתתפתי בעשרות תחרויות ריצה ורכיבה, כולל תחרויות בינלאומיות ביבשות רחוקות. זו היתה שנה שהיו בה אכזבות, תקוות וגם הגשמת חלומות.

סיום
תודות לרעייתי שתמיד שם בשבילי, לגל , עומר ויובל שזכיתי שוב לדעת כמה הן אוהבות, לחבריי הטובים שירדו לאילת לחוות אותי ואיתי ולהיות עימי ברגעים קשים ושמחים, לנותני החסות שלי שהם קודם כל חברים נפלאים, מוטי וארז מ-DAA, לשי פיפמן – מאמן הטריאתלון שאחראי על תוכניות האימון, ויקטור מאמן האופניים, לFIDF- שבזכותם זכיתי לפרוטזות הריצה והרכיבה שכה הטיבו עימי, לארגון נכי צה"ל שתומך ואחרונים חביבים – אתם הספורטאים שקיבלתם אותי לקהילת הטריאתלטים והאיירונמנים בזרועות פתוחות כחלק מכם!

תודה ענקית וחיבוק חם לכולכם!

ואל תשכחו: Live life without limitation!