עדי דויטש חזר מאליפות העולם באוקלנד ישירות לטריאתלון אשקלון, ומספר על שחייה ב-14 מעלות, מפגש עם חוויאר גומז וגם – למה דווקא 226 דרכים להגשמה עצמית?
מאת:עדי דויטש
• 226 דרכים להגשמה עצמית חלק ראשון- כאן
כזכור לכם, את המפגש האחרון בינינו קיימנו מספר ימים לפני טיסתי לאוקלנד, ניו זילנד, לאליפות העולם בטריאתלון או כמו ש"הקיווי" אוהבים לכנות את התחרות – ה-the grand final. חזרנו וברצוני לשתפכם בחוויות מאז.
המשלחת הקטנה והצנועה של הפאראולימפים כללה את אורן בילצאו, נכה צה"ל בעל שרידי ראייה וה"קפטן" הצעיר שלו רז אקרמן (ספורטאי עיוור מלווה ע"י ספורטאי "רואה" המהווה עבורו עיניים, במהלך השחייה הם קשורים זה לזה ,הרכיבה מתבצעת על גבי אופני טנדם ובריצה הם קשורים אחד לשני. כמובן שאסור למלווה למשוך את העיוור, והדבר מחייב תיאום מדויק בין השניים), מאמנם יריב כרמלי ושי פיפמן מאמני האישי .
AUCKLAND, אי שם בקצה השני של העולם, מרחק של 22 שעות טיסה נטו מארצנו, עיר שקטה עם שטחי נמל גדולים, עמוסים לעייפה במאות ספינות, יאכטות ומעבורות לרוב. ניכר היה שהעיר מתמרקת ומתכוננת לארח אירוע ספורטיבי גדול. רחובות העיר כוסו בדגלים, כרזות המזמינות את הציבור לצפות בתחרויות שיתקיימו בסופ"ש, מבצעים בחנויות לרגל השבוע ובאופן כללי – אווירת חג.
הגענו כ-6 ימים לפני תחרות, על מנת שיהיה לנו מספיק זמן להסתגל להפרשי שעות. שעון אוקלנד מקדים את שעון ישראל ב-11 שעות תמימות.
מרכז העצבים של התחרות התנהל באתר שנקרא “cloud", והיה בעצם מבנה מודרני על שפת המזח הסמוך למקום ההזנקה של התחרות. במקום התבצע הרישום לתחרות, התקיים EXPO גדול של מציגים עם נותני החסות הראשים של התחרות KIWI CAFÉ לספורטאים.(הניו זילנדים אימצו את השם קיווי לעצמם על שם העוף היחודי באי ומקור השם בשפה המאורית).
שי פיפמן מימין ולצידו עדי דיוטש
מפגשים מרגשים
תהליך הקליטה שלנו היה מהיר והכל התבצע בסבר פנים מאירות, ולאחר שקיבלנו את הקרידטיציות הרגשנו שהפכנו להיות חלק מהקרקס הגדול הנודד בעולם, קרקס הטריאתלטים. הימים שטרום התחרות הוקדשו לאימונים והכרות עם המסלול, משטר הרוחות ברכיבה ובעיקר להסתגלות לטמפרטורת מים שאנחנו לא מורגלים בה, 14 מעלות, טמפ' שגם חליפת ה-2xu לא תמיד הצליחה להגן עלי מפניה.בעיר היו 2 בריכות שהועמדו לטובת הספורטאים – בריכה חיצונית של 60 מטר עם מי ים ופנימית רגילה, וכמובן מרחבי האוקיאנוס הקרירים. את מרבית האימונים ערכנו בבריכה החיצונית, שאפשרה לנו להסתגל לטמפטורה הנמוכה. מהתבוננות באורן ורז נראה שהם מאוד נהנו מהשחייה במים הקרים, בניגוד אלי. בין אימונים לאימונים ניהלנו שגרה של מנוחה, קצת הכרנו את העיר וזכינו למפגשים מרגשים, שברשותכם אציין שניים מהם:האחד עם 3 הטריאתלטים הצעירים הישראלים: רון דרמון, פאני בייסרון ואמיתי יונה. המפגשים האלה הם ערך מוסף עבורי, אני נהנה לראות ולחוות את הספורטאים, לשמוע וללמוד. ישבנו עם שלושת הספורטאים הצעירים שלנו, מקסימים, מאירי פנים. עבורי הם בעלי הניסיון והידע – צעירים מילד , מסתובבים ברחבי העולם לבד, בעקבות הרצון להגשים את חלומם, מתחרות לתחרות, עוד טיסה ועוד נסיעה ברכבת. אתה מהרהר לעצמך כמה בגרות צריכה להיות להם וכמה הקרבה שלהם ושל הוריהם כדי לנסות ולממש את חלומם. אני מאחל להם שיגשימו אותו, למרות שאוקלנד לימדה אותם שלא קלה היא הדרך.
מפגש שני עם חאבייר גומז – בעודי מתאמן בבריכה המקורה כשעה לפני הזינוק של מקצה העלית, והנה נכנס גומז עם מאמנו. שאלתי בחצי חיוך האם אפשר להצטלם והבחור, מקום שני בעולם ובעל מדלית כסף ממשחקי לונדון 2012, התפנה לצילום משותף וסמול טוק , כמו גם מאמנו. מכיוון שאנחנו יודעים כבר את התוצאות, אפשר לספר שגומז ניצח את בראונלי ואגלה לכם שמאמנו אמר לי: "העונה הזו הייתה טובה עבורו, מדליה בלונדון, ראשון באליפות אירופה, ניצח לא מעט תחרויות בסבב כך שהוא מרגיש טוב ויוכל לנצח גם היום. אני רגוע " לא היתה שחצנות ויהירות בקולו , זו הייתה תשובה שקולה ומדודה של מאמן המאמין ביכולת הספורטאי שלו למצות את הטוב ביותר ברגע נתון ולקוות שזה יניב את התוצאה. התשובה ניתנה בסיום, כאשר ניצח את באונלי בספרינט של ה-100 מטרים האחרונים.
עם חאבייר גומז
בערב לפני כל מקצה עורכים Briefing, סקירה כללית של המסלול , זמנים, עונשים, זמני הגעה וכניסה למתחם הספורטאים ועוד. באותה ישיבה התבשרנו שאת השחייה יקצרו בגלל טמפ' המים (חוקי הפאראולימפים) הסיבה היא שמשותקים הנמצאים במים קרים זמן רב עלולים להיפגע מהיפותרמיה. אורן ורז חבריי התאכזבו, כיוון שהשחייה הייתה קלף חזק עבורם ואילו אני? מן הסתם בירכתי על כך…כל אחד מסיבותיו הוא.
ה – Handlers
היום הגדול הגיע. לתחרות נרשמו כ-110 מתחרים נכים (באילת היו כ- 60) וזו הייתה התחרות הגדולה ביותר עד כה, שאורגנה על ידי הפארטריאתלון. מן הסתם כמות המשתתפים תלך ותגדל עם הפיכת ענף זה לאולימפי גם עבור הנכים בריו 2016. הזינוק נערך ב- 3 גלי הזנקה, כאשר סדר ההזנקות בוצע על פי מהירות השחייה של הקטגוריות, על מנת לתת זמן ל-handlers, המתנדבים ש"שלפו" את הנכים בהגיעם לרמפת הסיום. הנכים מוזנקים מתוך המים וכאשר מגיעים בסיום לרמפה העוזרים "שולפים" אותנו מהים עד למקום שנקרא PRE TRANSITION, שם ממתינים לנו התותבות, הקביים וכיסאות הגלגלים, ומשם רצים – אם אפשר לקרוא לזה ריצה – לאזור החלפה הראשי, שם עולים על האופניים ואח"כ הריצה. אורן ורז זינקו במקצה הראשון ועד שאני הוזנקתי, הספקתי לראות כי הם יצאו בין הראשונים מהשחייה, מה שמלמד על תקווה גדולה.
אני מזנק, ולמרות ההכות חוטף את הקור של המים. מסמן לעצמי את הצרפתי מנצח אילת כ"סוס" שעליו אנסה לשבת בשחייה, אולם מצליח לעשות זאת רק רק לכ-200 מטר, עד שאני שופך מנוע, הידיים הופכות כבדות, הרגליים עומדות להיתפס והקור נהיה קר אפילו יותר. יוצא רע מהמים, נשלף ורץ ל-transition שם מחכים לי urdu שלי. מבין שאני לא אחרון אבל כיוון שהרכיבה היא היקפית רואה שאני לא מצמצם זמנים באופניים, הרגליים כבדות… אורן ורז חולפים לידי עם הטנדם וזורקים מילות עידוד, הנה עוד רגע ואני מחליף לריצה. זורק את תותבת הרכיבה שם את תותבת הריצה עם ה-blade ושועט קדימה. עם המעבר לריצה חשתי טוב יותר ואת המסלול של ה 5 קמ' גמעתי בזמן של פחות מ-24 דקות. במהלך הריצה היה מרגש לשמוע את קריאות הקרב של רון, אמיתי, יובל חץ וכמובן של שי פיפמן מאמני, שהתרוצץ הלוך ושוב ודרבן, דבר שסייע בעדי לחלוף על פני ההולנדי וממש כ-50 מטר לסיום גם על פני אחד הספרדים. שעון העצר עמד על 1.12 (שחייה מקוצר) – מקום 9 מתוך 12 ספורטאים במקצה. בתכנון ובציפייה קיוויתי למיקום טוב יותר, אבל כמו כל ספורטאי אני יודע שאת אותן ציפיות יש גם לשאר הספורטאים על קו הזינוק. אורן ורז סיימו במקום ה-8 ובזמן של 1.02, שיפור עצום עבורם ביחס לתוצאה בתחרות באילת.
מאוקלנד לאשקלון
בסיומה של התחרות הבנתי שעשיתי טעות חמורה – לא נרשמתי לספרינט אשקלון! הרמתי מיד טלפון למיקי מבית הלוחם תל אביב וביקשתי שירשום אותי. "אתה משוגע תנוח קצת] ג'ט לג וכו'” הייתה תשובתו. "עזוב אותך", עניתי לו, "אני נהנה מכל רגע ולא רוצה להחמיץ". לשמחתי הוא נעתר לבקשתי. ביום שישי התייצבתי עם עוד מאות ספורטאים בחוף הנהדר והמזמין של אשקלון. המים לשם שינוי היו חמים, הזינוק שלי כלל 162 טריאתלטים, 23 בקטגורית הגיל שלי (50-55). את המקצה סיימתי רביעי (בפער גדול מהמקום השלישי) ובמקום 32 מכל המקצה. התגובות של הספורטאים להצטרפותי לענף היו מחממות ותומכות. ראשית, למדתי שאנשים קראו את הפוסט הקודם והוא נגע בהם, מילים כמו השראה והערכה נאמרו וגרמו לי סוג של מבוכה אבל לא אכחיש שגם סיפוק וגאווה. חשתי כי הצטרפתי למשפחה! בטקס חלוקת המדליות מצא האיגוד לנכון לתת ביטוי גם לספורטאים הפארא אולימפים (גם יוליה צ'רנוי, שנבחרה על יד שוונג לספורטאית השבוע, ויוסי שהוא עיוור שהשתתף עם מלווה), ולציין את השתתפותנו באוקלנד .
חזרה לשגרה
ועת שככו תרועות הפסטיבלים חזרנו לשגרת האימונים המלטפת. שבת בבוקר, 6.30 בנחשון, 4 שעות על האוכף עם חבריי לקבוצה דינמו רייסניג וויקטור קטייב ולקינוח מיד לאחן מכן שעה של ריצה קלה .
מה בתכנון? מבחינת אירועים: מרוץ נייקי, משחה פוסידו , מסע זיכרון לבית השנטי וטרי אילת, לא כתחרות מטרה אלא כהכנה למטרה המרכזית. פיפמן אומר שבחודשים הקרובים חייבים להעלות את הקילומטראז', ושאני חייב לרוץ לפחות 3-4 פעמים 30 ק"מ עד ינואר.
לסיום, רבים שאלו אותי למה בחרתי לקרוא לבלוג/פוסט 226 דרכים להגשמה עצמית? פשוט חברים 3.8 קמ' שחייה, 180 קמ' אופניים ו- 42.2 ריצה. אז קדימה למשימה!
Live life without limitation!
28.10.2012
עדי דיוטש
