היו שנים שבהן לא סיימה מרתון ולו אישה אחת! מרתון תל-אביב 2009 מצפה ל- 90 נשים שיתמודדו עם המרתון המלא. ביניהן גם דנה צימרמן שתרוץ את המרתון הראשון בחייה, ומירב פרי, שזה לה המרתון השלישי, ומתרגשת כמו שלא התרגשה אף פעם
מאת:מור שלזינגר
דנה צימרמן (35) היא עורכת חדשות החוץ של אתר ynet, מאחוריה מספר טריאתלונים, וחצאי מרתונים, וב-24.4.09 היא עומדת לרוץ את המרתון הראשון בחייה בתל אביב. "לא חייבים להיות מריון ג’ונס בבית ספר כדי לרוץ מרתון," היא אומרת.
איך התחלת לרוץ?
הרקע שלי בספורט מאוד צנוע, צוחקת דנה: תמיד הייתי איומה באתלטיקה. בבית ספר הייתי מהבנות שגומרות ריצת 2000 בהליכה, כשהמורה להתעמלות צועקת עליהן שהן בושה ובזיון למין האנושי. מה שכן, אהבתי לשחות, והמשכתי עם זה גם באוניברסיטה. בחורף היה פחות כיף לשחות והחלטתי לנסות לרוץ. זה התחיל מלרוץ על מסילה 5 דקות, והרגשתי שהשגתי הישג מדהים. ולאט לאט הגדלתי מרחקים, עשיתי גם טריאתלונים, חצאי מרתון. אבל אף פעם לא חשבתי שאני רוצה לעשות מרתון. זה נראה לי פשוט ארוך מדי, הרגשתי שחצי מרתון מספיק לי.
אז איך מחליטים בכל זאת לרוץ מרתון?
הבנתי שהולך להיות מרתון בתל אביב, ובנוסף היו לי שתי תחרויות ריצה השנה שהגעתי עם אפס ציפיות, ושברתי שיא. הייתי ממש מאושרת, והחלטתי לנסות ולראות מה זה המרתון הזה.
דנה צימרמן בחצי מרתון בית שאן
"הייתי מהבנות שהמורה להתעמלות צועקת עליהן שהן בושה ובזיון למין האנושי"
ספרי קצת על האימונים למרתון?
האמת שזה לא פשוט עם עבודה כמו שלי, כי אין שעות קבועות. יש ימים שאני עובדת עד חצות, ואז צריכה להתייצב שוב בשמונה בבוקר, לא ממש אידיאלי למי שמתאמן למרתון. אז את רוב האימונים אני עושה לבד, ואמיתי גיסר, המאמן שלי, אימן אותי במייל.
בסך הכל זה לא היה קל: את הולכת לעבודה, ולפעמים המשמרת יכולה להיות היסטרית לגמרי, רצים מדבר לדבר כל היום, ואז את חוזרת הביתה, שותה משהו, ויוצאת לרוץ. וגם כמויות הגשם שאכלתי באימונים… אמנם אני לא עשויה מסוכר, אבל לרוץ בגשם ובקור זה לא ממש התחביב שלי. יצא לי שבריצה הארוכה של ה-30 ק"מ ירד עלי במשך כל הריצה מבול וברד. וגם אם זה לא ריצה ארוכה, לרוץ טמפו לבד זה גם לא פשוט, במיוחד כשאת עייפה, ולא ישנת מספיק בלילה כי עבדת, ואין מי שימשוך אותך.
מה את אוהבת בריצה?
אני אוהבת את הקטעים שאת שוקעת בעצמך, ושוקעת בעולם משלך והזמן עובר בלי ששמת לב. ואני אוהבת גם את תחושת ההישג של אחר כך. כל ריצה ארוכה שרצתי הייתה הריצה הכי ארוכה שאי פעם עשיתי. וזה מרגש. זה נותן תחושת הישג על כל דבר. ואחרי אימוני טמפו היה לי Runner’s high שלא היה לי כבר שנים. אפילו לרוץ בגשם או במזג אויר קיצוני זה מאוד מעצים את החוויה (כמובן עדיף שהחוויה תהיה מועצמת בק”מ האחרון, ולא במשך 21 ק”מ).
יש מאחוריך כבר הרבה תחרויות, מה מיוחד הפעם?
אני באמת מרגישה שאני לוקחת את הגוף שלי למקומות שהוא לא היה בהם אף פעם, אני תוהה מה יהיה כשאני אעבור את קו הסיום אחרי 42.195 ק"מ. זו תהיה התחרות הכי ארוכה שאי פעם עשיתי.
וגם העובדה שעשיתי את זה הפעם לפי הספר, מאוד ממושטר, פשוט כי אי אפשר אחרת. אף פעם לא התחייבתי לתכנית אימונים שכזו.
דנה צימרמן: "לא חייבים להיות מריון ג’ונס בבית ספר כדי לעשות את זה"
איזה מסר את רוצה להעביר למי שקוראת את הכתבה?
אני רוצה להעביר את המסר שזה אפשרי. לא חייבים להיות מריון ג’ונס בבית ספר כדי לעשות את זה. מותר גם לא לרוץ מהר. עובדה שעשו את זה הרבה אנשים לפני. ויש בזה הרבה דברים טובים של העצמה, ושל בחינת גבולות היכולת.
מירב פרי: "מרתון זה להלך על חבל דק, קצה גבול היכולת…"
מירב פרי (38) מנהלת טיים טריאל רשפון, רצה מנוסה, סיימה את מרתון רומא, ואת מרתון פאריז, אבל הפעם היא מעידה, זה שונה לגמרי.
מירב פרי במרתון רומא:
"מרתון זה להלך על חבל דק, קצה גבול היכולת"
איך התחלת לרוץ?
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי פעילה: רקדתי, עשיתי אירובי בסטודיו B, רצתי להנאתי בים, התחלתי ב-10 דקות הליכה ולאט לאט עברתי לריצה. הגעתי למרוץ רמת השרון במקרה, דרך העבודה שלי אז במשרד פרסום, ומכאן מצאתי את עצמי בקבוצה של זהבה שמואלי. וגיליתי שכיף לי, אני נהנית מזה, וכניראה גם יכולה להיות טובה בזה.
איך מחליטים לרוץ מרתון?
אחרי הפעם הראשונה שרצתי חצי מרתון, כשסיימתי אמרתי שאין מצב שאני ממשיכה ורצה עוד 21 ק"מ. היה לי ויכוח לא מזמן עם חבר איפה עובר קצה גבול היכולת – מבחינתי זה 80 ק"מ באולטרה או מירוץ 100 מייל. הוא טען שלעשות מרתון לתוצאה – שם זה קצה גבול היכולת. בכל פעם סף האתגר שונה, והמטרות עולות רמה.
עכשיו זה כבר הולך להיות המרתון השלישי שלי, אחרי פאריז ורומא, והחלטתי שאני עושה את זה כמו שצריך. כי לא בכל רגע נתון אתה יכול לשים הכל, כמעט הכל, בצד ולהיות מחויב כמו שהייתי הפעם.
יש מאחוריך הרבה תחרויות, מה מיוחד הפעם?
הפעם אני הרבה יותר מחוייבת, יותר מקצוענית, וכניראה בגלל זה גם הרבה יותר נהנית הפעם.
החלטתי שאני יכולה ללמוד המון על עצמי מהתהליך עצמו, מהמשברים, מההצלחות שבדרך, משגרה לא קלה, מהאימונים. להסתכל על עצמי מהצד וללמוד מהתהליך על עצמי. יש הקבלה מאוד גדולה בין הספורט לחיים האישיים בכלל.
ספרי קצת על האימונים למרתון?
קצת פרטים: בחודש האחרון הגעתי בשיא ל-12 שעות ריצה (מעל 120 ק"מ בשבוע): ריצות שטח, אימוני עליות, טמפו, אינטרוולים, הכל היה שם.
היו שבועות של 3-4 ימים של אימונים כפולים, בוקר וערב, והכל סובב סביב זה. זה לא פשוט.
וגיליתי בדרך שכמו שתכנית אימונים חשובה, תכנית אוכל חשובה באותה מידה. הייתי אצל תזונאית כל התקופה, והיא עזרה לי, נתנה דגשים, עשתה סדר בדברים שידעתי כבר. והיום אני מרגישה הרבה יותר חזקה, מגיעה חזקה יותר לאימונים. זה חלק בלתי נפרד מהאימונים אם באמת רוצים לעשות את זה כמו שצריך.
מירב פרי
"ספורטאי טוב הו ספורטאי שיודע להכשל בדרך"
(צילום: ניר כהן)
ומה למדת על עצמך?
ספורטאי טוב הוא ספורטאי שיודע להכשל בדרך, כי מהכשלון צומחים קדימה. למדתי שאני מפחדת מכשלונות, ומפחדת לעיתים להתמודד איתם.
ופתאום גם המרתון קצת מפחיד אותי: שבועיים לפני ואני מתרגשת כמו שאף פעם לא התרגשתי. כי אף פעם לא הקדשתי את אותה המסירות ואת אותה מחוייבות לתחביב כמו הפעם. וזה מלחיץ כי פתאום יש לי ציפיות מעצמי, וציפיות של אחרים ממני.
למדתי הרבה גם מהאנשים שמסביבי: מרן שילון המאמן שלי שבלי הדחיפה שלו, והעזרה והאמונה כניראה שזה לא היה קורה, מדני שחור שעושה איתי את האימונים, וגם ירוץ איתי במרתון, ומעדי גפני, ספורטאית מוכשרת שמאוד עוזרת לי להתמודד עם הפן התחרותי, ועם הציפיות של אנשים מסביב.
מה את אוהבת בריצה?
אני אוהבת את הקפה של אחרי. אני אוהבת את האדרנלין. מצד אחד את השקט שלך אם אתה רוצה, ומצד שני המפגש כל בוקר עם חברים וקולגות ופרצופים מוכרים מהפארק, כי אני מאוד אוהבת אנשים וחברה.
אני אוהבת את השטח, את הטבע, את הנוף, במיוחד עכשיו כשהכל פורח ומדהים.
איזה מסר את רוצה להעביר למי שקוראת את הכתבה?
זה ישמע בנאלי, אבל אני באמת מאמינה שכל אחד יכול. זה הכל עניין של רצון והשקעה, של מוכנות ושל מחוייבות. הכל מתחיל ונגמר במחוייבות הזו. אני המון שנים בספורט ופעם ראשונה שאני מרגישה מחוייבות ברמה שלא הייתי כמוה אף פעם. סוג של בגרות.
ב-24.4.09 דנה ומירב יהיו שם על קו הזינוק עם עוד 90 נשים. בהצלחה!
