בלוג 01 בסדרה | בלוג 02 | בלוג 03 | בלוג 04 | בלוג 05 | בלוג 06 |
האולטראיסט אריאל רוזנפלד, שיתף אתכם בחודשים הקרובים בתהליך ההכנה שלו לקראת מרוץ הספרטתלון. כעת, בשל הקורונה התחרות בוטלה והוא נרשם לתחרות חדשה של 24 שע' בגרמניה
בפרק הקודם בבלוג תיארתי את החלפת תחרות המטרה לשנת 2020 (בפעם השנייה) ועל ההתמודדות עם אירועים שאינם בשליטתי באופן כללי. בפרק זה אתאר את אירועי המרוץ עצמו.
תהליך ההכנה למרוץ המטרה והאימונים עצמם נגזרים מהיכרות עמוקה של המאמן שלי, ליאור זך-מאור, עם ניסיוני הקודם, עומסי האימונים אליהם אני מורגל, מרחקי הריצה שהתאמנתי והתחריתי בהם, עשרות משובי אימון שבועיים (ולפעמים גם יומיים) והמטרות שלי מהמרוץ עצמו. בכל פרק אתמקד בנושא אחר הקשור להכנה המורכבת למרוץ.
מה זו התחרות הזו?
לאחר שנודע לנו על ביטול הספרטתלון חיפשתי תחרות למרחק 24 שעות (כי כאלו עדיין מתקיימות גם בימים אלו, וההכנה שעשיתי לספרטתלון רלוונטית גם אליהן), בתאריך הסמוך ככל האפשר לספרטתלון. כנראה ששנת 2020 זו "שׁנת גרמניה" עבורי ובחיים המקבילים שאני מקיים כמנכ"ל סטארטאפ טכנולוגי אני נמצא עשרות פעמים בשנה בגרמניה, אכן נמצאה תחרות כזו ב-3-4 באוקטובר (שבוע לאחר המועד המקורי של הספרטתלון), בעיר ברנאו שליד ברלין.
המרוץ התקיים בהקפה של 1.83 ק"מ במתחם ספורט מוקף ביער, בהקפה עם לא מעט פניות ושחלקה באצטדיון אתלטיקה. במרוץ היו 4 מקצים: המקצה המרכזי ל-24 שעות, מקצים נוספים ל-12 ו-6 שעות ומקצה למרחק 100 ק"מ.
סה״כ כ-170 משתתפים בכל המקצים וכ-80 במקצה ל-24 שעות. מיטב רצי גרמניה ורוב אלו שהיו אמורים להשתתף בספרטתלון עשו כמוני והמירו את המרוץ שלהם למרוץ הזה. כך זכיתי להשתתף לצד אגדות ריצה, כולל תומס סטו, מנצח ספרטתלון 2012.
קיום תחרות בתקופת קורונה
נשאלתי רבות לגבי האופן שבו מתקיימת תחרות בתקופה זו. היה יפה מאוד לראות עד כמה אפשר לעשות את הדברים פשוטים. חולקנו לאזורים שונים סביב האצטדיון, במרחק של כמה מטרים בכל אזור. בכל אזור היו רצים מכל מגוון המקצים בכדי למנוע "התקהלות" סביב תחנת התזונה מספרי החזה הגיעו אלינו בתחילת המרוץ באזור הזה. כך גם התזונה והשתייה הרגילים בתחנות (מים, קולה וכו׳) וכוס רב-פעמית לכל משתתף עם מספר החזה שלו.
המשתתפים והמלווים היו צריכים להגיע עם בדיקת קורונה שלילית והצהרה על כך שאין להם תסמינים כלשהם. בפועל לא התבקשנו בשום שלב להציג את האישורים הללו. כמובן שבעמדה שלנו מיד תלינו את דגל ישראל בגאווה ובכל הקפה מקצה האצטדיון המנוגד הצצתי בגאווה לראות אותו מתנפנף ברוח.
צוות הליווי שלי
זכיתי לעבוד יחד עם אנשים מדהימים, שבחרו להישאר איתי גם את סוף השבוע בגרמניה ולהיות צוות הליווי למרוץ – ליאת נתנאל, יוני יובל, שי צוקרמן וגליה קדמי. הם התחלפו במהלך הלילה ולא יכולתי לבקש יותר מזה במרוץ הזה שהיה עם לא מעט התמודדות.
המרוץ עצמו
מאחר וההקפה במרוץ מרובה בעיקולים (הקפת אצטדיון, כיכרות וכו׳) קשה יותר להתייחס לקצב לקילומטר אלא יותר לזמן להקפה, כ-1.83 ק"מ. את 4 השעות הראשונות עשיתי בזמן של 9-10 דק' להקפה, למעט הקפות בהן שילבתי הליכה במסגרת החלוקה שלי ל-25 דק' ריצה ו-5 דק' הליכה, שבהן הזמן היה כ-12 דק'. רצתי מהר יחסית, בדיעבד מהר מדי. הזמן למרתון הראשון (כולל מקטעי ההליכה) היה 3:47 שע'.
לאחר כ-4 שעות הופיעו סימפטומים אופייניים להתייבשות, בעיקר כאב צד אזור הסרעפת. מאחר ולעולם לא אקח את עצמי לסיכון בריאותי כלשהו, החלטתי להאט ולשתות יותר וכך ה-10 השעות הבאות היו בזמן של 11-15 דק' להקפה, כולל הכניסה אל שעות הלילה. לאחר 14 שעות במרוץ, כשכבר חשבתי שהכל מאחורי, התחלתי להרגיש סחרחורות ורפלקסי הקאה. בחרתי ללכת הקפה אחת ואחר כך אחת נוספת. ניסיתי לחזור לרוץ וזה עשה לי ממש רע וחזרתי להליכה.
בשלב זה, כמו בכל שלב, אני מתמקד ב"כאן ועכשיו". לא במה שהיה, לא ב"מה היה קורה אילו", אלא מה הכי נכון לעשות עכשיו. והכי נכון עבורי עכשיו היה… להתקדם. גם אם התוצאה שאעשה רחוקה ממה שקיוויתי. זה הכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו. בשלב מסוים הרגשתי שבמידה ואני לא יושב לכמה דקות עם עיניים עצומות, אני עלול להתעלף ולכן ישבתי בעמדה שלנו. ומיד אחר כך לא היתה לי בעיה לחזור להליכה, יחסית מהר. עשיתי זאת 4 פעמים במהלך המרוץ. ואז יצאתי להקפה אחרונה בגאווה עם דגל ישראל.
סה״כ המרחק שעשיתי היה 179.95 ק"מ (בשעון שלי 183.3). מקום 9 כללי, 5 בגברים, 3 בקטגוריות הגיל.
47 ק"מ פחות מהשיא שלי. ולמרות זאת אני מרגיש שזכיתי. בכל תקופת האימונים, ביכולת להשתתף בתחרות, בהתמודדות עם דברים חדשים ובעיקר בשותפים לדרך מקרוב ומרחוק. וגם למדתי הרבה דברים לקראת המשך המרוצים, וגם לחיים עצמם.
לסיכום, שנת 2020 מתאפיינת בהרבה מאוד אי ודאות ויכולת תגובה לשינויים. בני אדם בכלל וספורטאים בפרט, מעדיפים ברוב המקרים ודאות מאשר שינויים. אחד הדברים שאני הכי אוהב בספורט הסבולת למרחקים ארוכים במיוחד היא ה"מיקרו קוסמוס" לחיים עצמם. ההשתתפות במרוצים כאלו הם בעיני "כניסה למנהרה" בהם אתה יוצא קצת שונה מהצד השני, בשאיפה בגרסה משופרת של עצמך. כך בהחלט אני מרגיש כעת – עד המרוץ הבא בעוד כשלושה חודשים בספרטתניון 2021.
מוזמנים לשאול שאלות כאן בתגובות ואענה עליהן.
האם אתה יודע להגיד מה גרם להתייבשות? הכנה? מזג אוויר מפתיע? התחלה מהירה מדי כמו שכתבת?
קודם כל, כל הכבוד!!!
שמח שההחלטה להמשיך לא הייתה בעוכריך.
שאלה מוזרה – מה הנעליים הבהירות שאתה נועל בתמונה הראשונה עם תומס סטו?
תודה אהוד.
כפי שכתבתי, לעולם לא אקח סיכון בריאותי.
כשהרגשתי שאני צריך לעצור, עצרתי.
לו הייתי מרגיש שאני צריך לעצור עד הסיום, זה מה שהייתי עושה.
הנעליים שאני נועל הם דגם elevon של הוקה. זה היה זוג הנעליים השני שהשתמשתי בתחרות עצמה. בתחילתה (וברובה) רצתי עם דגם mach3 של הוקה.
הי רון.
תודה על ההתעניינות.
בראיה לאחור מה שגרם להתייבשות הוא ההתחלה המהירה מדי, בשילוב טמפרטורות קצת גבוהות יחסית לגרמניה (לא יחסית לארץ).
קודם כל, ברכות על הסיום! לא מובן מאליו.
בתחרויות כאלו חושבים על התחרות עצמה? מי לפני ומי אחרי, איך אני משיג פודיום, או שאתה מתמקד לחלוטין בעצמך?
הי רועי
תודה 🙂
הגישה שלי היא התמקדות מוחלטת בעצמי מהסיבה הפשוטה שזה הדבר היחיד שתלוי בי..
אריאל