לקריאת טור 01 של אבי פרידריך | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07| טור 08 |  טור 09 | טור 10

וואו, איך מסכמים דבר כזה? לפני שנה כשהתחלנו, איתי הבן ואני, לשחק עם הרעיון של השתתפות של איתי (17) בחצי ישראמן, מיד נדלקתי על הרעיון ורצתי עם זה קדימה. לא אשקר שבתוך תוכי פחדתי, היו לי הרבה הרהורים ולבטים. את כל הדרך לישראמן אין ממש צורך לפרט כאן, כי כבר אמרתי וכתבתי הכל בטורים הקודמים כאן בשוונג. בואו נגיע לתכל'ס, שבוע הישראמן.

סוף פסוק. אבי ואיתי פרידריך | צילום: אבי פרידריך

יום שלישי, התחלנו לארוז. האמת שבכמה תיקים בודדים ארזנו כמעט את כל הבית. מה יהיה מזג אוויר? מה צריך ללבוש? מה צריך לאימונים בימים לפני? התשובה, כל מה שיש לוקחים! מחליטים ברגע האחרון.

יום רביעי מוקדם בבוקר, כל המשפחה נכנסים לרכב ומתחילים לנסוע לכיוון אילת. מיד עם ההגעה לאילת פורקים ציוד במלון, וכבר יוצאים לאימון ריצה קליל. המתח באוויר מורגש – כל מה שחלמנו ופנטזנו.. זהו, עוד יומיים זה באמת קורה.

ביום חמישי בבוקר עשינו אימון שחייה קצר, רכיבה לסיבובי הרגליים וריצה קצרה. זהו, מרגישים את זה, הגוף מוכן. מסתכל על איתי מהצד, הילד מתרגש ברמות שלא ניתן לתאר.

הולכים לנקודת איסוף הערכות. זהו, עכשיו זה כבר מורגש פיזית! אין דרך חזרה, זהו זה. כל אחר הצהריים אני יושב עם איתי, מכינים את כל הציוד, מכינים את התיקים להחלפות T1 ו T2. אנחנו עוברים שוב ושוב על כל התכנית, על הזמנים, קצבים וכו'. מתקרבים לשעה 15:00 למסירת התיקים ואופניים – מתחיל גשם מטורף. מה יהיה מחר? עניתי לאיתי "מה שיהיה יהיה, נתמודד…".

נלחם כמו מכונה ברוח. איתי פרידריך | צילום: צלמי שוונג

נכנסים ל"כלוב"

שישי בבוקר. קמנו מוקדם ב-04:00, מתלבשים ונכנסים לחליפת השחייה, ארוחת בוקר קצרה, התארגנות האחרונה , נשארים בחדר עד לרגע האחרון כדי שנוכל להתרכז במטרה. 06:10 יוצאים מהמלון, ישר ניגשים לחוף, בדיוק הזניקו את מקצה ה 226.

פותחים את ה"כלוב" ואנחנו ישר ניגשים לקו הזינוק. אני לוחש לאיתי בהצלחה ושייהנה – זהו, הוא מוכן.

צפירת הזינוק – אני עוד מספיק לראות איך איתי מזנק כמו טיל למים, לרגע עוד עוצר, מחכה ומסתכל עליו  – פשוט נהנה לראות אותו מזנק כמו נמר. השחייה מדהימה כתמיד, ים סוף זה מגרש הבית מבחינתי.

אני יוצא מהמים וברור לי שהוא כבר מזמן יצא, כי בשחייה הוא חזק בטירוף. בריצה להחלפה שומע את כולם צועקים "הילד שלך כבר על האופניים". אין מאושר ממני. אני מבצע החלפה מהירה ועולה על האופניים – רגוע, בלי לחץ, יש עוד יום ארוך לפנינו. בינתיים לי ולו, הכל כמתוכנן. עולה את העלייה המטורפת הזו לנטפים עד הר חזקיה, 22 ק"מ של עליות.

מגיעים למעלה – הגעתי לגיהנום! קרררר, ובעיקר רוחות מטורפות שלא חוויתי בשנים הקודמות. רוחות ברמה שלא ניתן לאכול או לבצע פעולה כשלהי. ברגע שעוזבים את אחיזת הכידון פשוט נופלים\עפים מהאופניים. אני מתחיל לדאוג מה יהיה עם איתי. אני מגביר ככל שניתן, אולי איכשהו להגיע אליו. עוברים עוד 5 ק"מ ועוד 5 ק"מ – וכל מקטע שעובר אני מודה בלב לאלוהים שאני לא רואה את איתי. זה אומר שהוא רוכב חזק ולא קרה לו כלום. בק"מ 55 בדיוק בסיבוב, אני רואה אותו מולי. אני בוכה מאושר, הילד כמו מכונה נלחם ברוח – וואו!.

צמצמתי את הפער ועכשיו אני כבר ממש מאחוריו, אבל החוש האבהי משתלט. אין מצב שאני עוקף במזג אוויר הזה, אני רק רוצה לראות שהוא מגיע בשלום לנקודת ההחלפה ויוצא לריצה. 35 הקילומטרים האחרונים הם נצחיים, גיהנום עלי אדמות. רוחות פנים עזות, קור כלבים, הרגליים והגוף כואבים.

החנק בגרון מתחיל והדמעות יוצאות. אבי פרידריך | צילום: באדיבות אבי פרידריך

זהו, עוד כמה קילומטרים בודדים וסיימנו. אני רואה מרחוק את איתי מגיע לסיום. נרגעתי, מכאן אין מה שיעצור את המכונה הזו, אני מסתכל על הזמן, פשוט טסנו.

איתי מבצע החלפה מאוד מהירה ויוצא לרוץ. אני כמה דקות אחריו נכנס גם לנקודת החלפה, פושט ביגוד רכיבה ו… לא מוצאים את התיק ציוד שלי. באותו הרגע העולם חרב עלי. כולם דואגים, עוזרים ומחפשים ולא מוצאים. הזמן עובר, מה עושים? חשבתי אולי לרדת עם רכב. אני אומר לעצמי "עזוב את התחרות אבי, לפחות לזכות לראות את איתי בסיום".

ואז מביאים לי נעליים חלופיות. זה רעיון טוב ויפה, אבל לרוץ חצי מרתון ברמת קושי כזו עם נעליים לא שלך שאתה לא מכיר זה לא זה. בכל זאת, יוצא לריצה בלי הציוד שלי ובלי הנעליים שלי. אחרי כמה דקות אני משתגע מכאבים, מוריד את הנעליים ומתחיל לרוץ יחף.. אבל גם זה אי אפשר לטווח ארוך, אז אני מחזיר את הנעליים ורץ כמו מטורף, לא זוכר שאי פעם רצתי ככה.

לימדתי את הבן לא לוותר, לא משנה יהי מה, אז עכשיו זה הזמן להיות דוגמה אישית. אני מגיע לכיכר מרידיאן וכולם צועקים לי "הבן שלך כבר יצא לכיוון נקודת הסיום ונראה מעולה". אני מאושר. אני רץ, עוקף ועוקף עוד מתחרים… ואז אני מגיע לטיילת, עוד 3 ק"מ לסיום, החנק בגרון מתחיל והדמעות יוצאות, רק רוצה להגיע לשם – לראות ולחבק.

ואז אני שומע בקריזה "אבי פרידריך, הבן שלך כבר כאן". אני רץ כמו מטורף, עובר את נקודת הסיום ואיתי בא לקראתי. אני מחבק את איתי, לא עוזב אותו, חונק אותו ומתחיל לבכות כמו תינוק. 17 שנה של חינוך, 8 חודשים של אימונים והכנות מפרכים – הילד הגיע בזמן מטורף של 5:38 שעות, מקום שני בקטגוריית גיל, מקום 29 כללי. אי אפשר ממש לסכם, כי זה סיום של תקופה, אבל התחלה של משהו חדש. ייקח עוד הרבה זמן לעכל את גודל האירוע וההישג האדיר של שנינו, ובכלל כמשפחה.

הישראמן כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה | צילום: באדיבות אבי פרידריך

זה הזמן לומר תודה לשוונג ולצוות ישראמן – תודה על שנתתם לנו להגשים חלום. ולא תוכלו להתנער ממני כיוון שבשנה הבאה אני על קו הזינוק למקצה המלא 226 (בפעם השלישית) זה בטוח.

עדכון 30.1.2018 – תגובתו של אבי פרידריך לפסילתו:

יושר – כנות – לקיחת אחריות – התנצלות – שיימינג
כהרגלי יכולתי לכתוב כאן מגילה, תירוצים, הסברים, בירורים, האשמות וכו. …. אבל אעשה זאת קצר ולעניין

יום שישי התקיימה תחרות ישראמן 2018
התחרתי ביחד / מול הבן שלי
בגלל כל מיני סיבות וכאלה – התחרות שלי הסתיימה לא כמתוכנן.
יש ימים כאלה ויש לי גם רזומה של הישגים שלא מביישים…

יושרה וכנות אישית – ביקשתי / דרשתי מצוות ישראמן לפסול אותי/לבטל את הזמנים/השתתפות שלי

לקיחת אחריות – למדתי בחיים, לא משנה מה, תיקח תמיד אחריות אישית, זו הדרך הכי נכונה בחיים – יושרה זה ערך עליון

כנות – אני שלם עם עצמי לגמרי לאור הנסיבות שהיו

התנצלות – אם פגעתי במתחרים אחרים או בצוות הניהול של שוונג, אז בלב שלם קבלו את סליחתי

שיימינג – כל אחד (למי שאני מתכוון, יודע זאת בדיוק) שיעשה חשבון נפש עם עצמו, הדרגה הכי נמוכה של בן אנוש, זה שיימינג. דיבורים מאחורי הגב וכו'.
מי שבא ושאל, קיבל תשובות אמיתיות וכנות.

מבקש לא להגיב, כל אחד ייקח לעצמו את החלק שלו. אני כאן ניקיתי את מצפוני לחלוטין.

אתי פרידריך הבן שלי קרע אותי בענק!!
ניצחת ובגדול, אבל הניצחון שלך , הוא הניצחון הכי גדול שלי בחיי!

תודה ענקית לשוונג על תחרות מדהימה,
כבר מודיע – 2019 אני על קו הזינוק בפעם השלישית למקצה המלא 226