הצ'ימיצ'ורי הוא שם דבר בעולם האופניים. מדובר במסלול רכיבת שטח לאורך כ-161 ק"מ (על 2,700 מטר טיפוס מצטבר) בנופי המדבר הקסומים, רכיבה מדברית מבית קומונת "4 EPIC" המתקיימת באופן מסורתי ביום שישי הראשון של חודש דצמבר, החל משנת 2008, ונערכה גם השנה ביום שישי שעבר, כשגם אני עליתי על האופניים כתמיד.
לכתבות נוספות בנושא:
"איך אופניים משנים את העולם": על כנס ראשון לתיירות אופניים בערבה
שמש מלטפת, שבילים מהודקים ואמרי אחד מעל כולם: סיכום שקמה גראבל 2024
"איך אופניים משנים את העולם": על כנס ראשון לתיירות אופניים בערבה
למי שתוהה מאיפה הגיע השם הייחודי – מסלול הצ'ימיצ'ורי נקרא על שם רכיבת הסנצ'ורי בארה"ב. מדובר ברכיבה שאורכה כ-100 מייל (Century=100). הגירסה כחול לבן אמנם שמרה על המרחק, אך השם קצת הלך לאיבוד בתרגום ואיכשהו קיבלנו שם של רוטב לבשר. אבל העקרונות – נשמרו.
באופן כללי ניתן לחלק את מסלול הצ'ימיצ'ורי ל- 4 קטעים שונים באופיים:
1. הזינוק: קטע הכביש מהזינוק בחצבה ועד הכניסה לשטח במכתש ירוחם, מאופיין ברכיבת כביש לכל דבר: לחץ גבוה בצמיגים, פלוטונים, גישורים ותקיפות בעליות של מעלה עקרבים. פרופיל הקטע הוא 43 ק"מ על 1000 מ' טיפוס מצטבר.
צ'ימיצ'ורי | צילום: אורי ניצן
2. ההתשה: מהכניסה לשטח במכתש ועד תחנת ההזנה בשדה בוקר, שבו מתחילים להרגיש את השטח לרבות ההתמודדות עם העלייה המשמעותית ביותר במסלול: מעלה אברהם, שנטחנה על-ידי ג'יפים בשנים האחרונות; כולם מורידים שם רגל מהפדלים. בנוסף, כמה קטעי התשה בנחל בוקר ונחל הבשור. פרופיל הקטע הוא 44 ק"מ על 600 מ' טיפוס מצטבר.
3. הטכני: משדה בוקר דרך נחל צין, נחל חווה ורכבת ההרים של שלוחת צלעון והמרזבה עד סוף הירידות (אזור חניון הלילה של נחל מרזבה). החלק הכי טכני והכי מבודד של המסלול, וגם הכי יפה שלו. מגיעים אליו כשהטמפרטורות כבר עולות והחומצות ברגליים מתחילות להרים ראש. בקטע זה הכי חשוב להיזהר, לשמור על ריכוז ולהימנע מתאונות ופציעות. פרופיל הקטע הוא 42 ק"מ על 800 מ' טיפוס מצטבר.
4. הפיניש: קטע מישורי יחסית, מהיר וחביב (אפילו הדשדש היה פחות עמוק השנה) וכבר מריחים את האורווה. פותחים מבערים עד הסיום בעין חצבה. פרופיל הקטע הוא 32 ק"מ על 300 מ' טיפוס מצטבר.
רגע לפני
אז מה מביא רוכב אופני כביש נלהב כמוני, לצאת רכיבת שטח מורכבת ומתישה, עם מעט אימוני רכיבת שטח וטכניקה שדורשת שיפור? אני משער שבעיקר האתגר הגדול והרצון לחוש את המדבר במלוא עוזו והאהבה לספורט. בתחילת חודש נובמבר, כחודש לפני מועד האירוע, נפתחת קבוצה ייעודית לצ'ימי במסגרת קבוצת הרכיבה "אשכולות", שאליה אני משתייך, ואני מחליט, למרות מחסור גדול של שעות אוכף, להצטרף אליה, צעד ראשון בהכנה הפיזית והמנטלית לאירוע.
הראל נחמני ורוכבי אשכולות בצ'ימיצ'ורי | צילום: פרטי
ביום שלפני הזינוק, אני מקפיד על תזונה מלאה ושתייה מרובה, ובערב אני מגיע לדירה ששכרו החבר'ה מהקבוצה בעיר אובות, על מנת לישון קרוב לנקודת הזינוק. בלילה, לפני השינה, בסביבות השעה 22:00, אני מסמן לעצמי את נקודות המפתח על מנת שאוכל להשלים את הרכיבה בהנאה המקסימלית האפשרית:
• תזונה נכונה.
• שתייה מרובה.
• שמירה על קצב סביר – לא להשתולל.
• היצמדות לרוכבים מנוסים, כדי ללמוד מניסיונם וגם שלא לטעות במסלול.
• להיות מוכן לתקלות שיגיעו (והן מגיעות).
• ליהנות מהנופים: להרים את הראש מהגלגל מדי פעם…
קמנו בשעה 3:30 בבוקר ובירכתי על כך שהחלטנו להגיע לאזור הזינוק ערב לפני. יש זמן לקפה רגוע, שירותים, למרוח קרם למניעת שפשופים וקרם הגנה מפני השמש המדברית, וסידורים טכניים אחרונים. אני מסדר את תיק השתייה ועוד שני בקבוקים על האופניים, שקית תמרים, כ-10 חטיפים וכמות גדולה של ג'לים מכל הסוגים מבית אייל שטרן, שיהיו עתודה לכל מקרה (בסופו של דבר התזונה הזו הייתה המפתח להצלחה ולהנאה שלי בצ'ימיצ'ורי). בשעה 04:45 אנחנו יוצאים ביחד לכיוון נקודת הזינוק בתחנת הדלק של חצבה.
משימה לא קלה. צ'ימיצ'ורי | צילום: סלמאן נבואני
כ-200 רוכבים ורוכבות אמיצים ממתינים לזינוק בתחנה. בדיעבד התברר לי שכמה עשרות נוספים זינקו שעה עד שעה וחצי מוקדם יותר, כדי להספיק לסיים את המסלול ולצאת משמורת הטבע לפני רדת החשיכה (חלקם רכבו כ-12 שעות ברוטו), וקבוצה של כמה עשרות רוכבי גראבל זינקה כשעה מאוחר יותר. זוהי ההמחשה של האופי החברתי והלא מאורגן של האירוע, שרוכבים מגיעים אליו כדי לאתגר את עצמם, יותר מאשר כדי להתחרות באחרים.
יוצאים לדרך!
בדיוק בשעה 05:00, מתחילה הספירה לאחור: 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2 ,1! וכולנו יוצאים בשיירה של פנסים לבנים בוהקים מקדימה ונצנצים אדומים זוהרים מאחורה, מסתדרים בפלוטון ארוך על הכביש שמוביל אותנו למעלה עקרבים, כמעט ולא מדברים, שומרים על הגלגל שלפנינו, אוכלים חטיף ומתחילים להתכונן ליום ארוך ומתיש. ההתרגשות הרבה מעלימה את צינת הבוקר והופכת את הקילומטרים הראשונים לכמעט ובלתי מורגשים.
תחילת הדרך בצ'ימיצ'ורי | צילום: אורי ניצן
בתחילת מעלה עקרבים, אחרי כ-20 ק"מ, הפערים מתחילים להצטבר, המטפסים החזקים שועטים בכביש המשובש של המעלה המתפתל, ויוצרים תמונה מרהיבה של אורות המרצדים לכל אורך המעלה. בשלב הזה מפציע אור ראשון, וקו הרקיע מתחיל להתבהר ממזרח. אני מתמקם מקדימה, קצת מאחורי קבוצת רוכבים קטנה שמתרחקת לה במעלה השביל, מקפיד על שתייה ואכילה וחוזר לתוך הדבוקה בקצה המעלה, בנקודה שבה פוגשת אותנו רוח פנים צפונית חזקה. בקצה המעלה מסדירים נשימה וממשיכים לשעוט קדימה לכיוון המכתש הגדול.
עכשיו כבר נותרנו קבוצה מצומצמת של כ-10 רוכבים, רובם רייסרים מנוסים וחזקים, עם המון שעות מדבר ולא מעט גרסאות של צ'ימי ברגליים. בכניסה למכתש הגדול אנחנו עוברים את גשר הרכבת המרשים, חוצים את החולות הצבעוניים ואחרי כ-43 ק"מ של רכיבת כביש, ובדיוק שעתיים מתחילת הרכיבה, אנחנו נכנסים בפעם הראשונה לשטח. אני מחליט להיצמד לחבריי לקבוצה, רועי הקר וארנון רוזנבאום, שניהם רוכבים מנוסים מאוד, חזקים וטכניים, סומך עליהם שידעו לבחור את הקצב המתאים ושיכירו את תוואי המסלול וכך נימנע מהתברברויות מיותרות במדבר.
תוואי השטח קשה למדי: קוליסים עמוקים, גינות סלעים ואבנים גדולות ממלאים את השביל, ואני מתמקם בחלקה האחורי של הדבוקה הקטנה והמהירה ומנסה לשמור על זרימה בשבילים המתפתלים, ולהתרגל לרכיבה הקשוחה.
כמה דקות אחרי הכניסה לשטח, אני מרגיש שפריץ עוטף את הרגליים ומוכן להישבע שגיליתי מעיין מים נסתר חדש בלב המדבר. מבט אחורה מגלה שהגלגל האחורי פגש את בקבוק המים שהיה תלוי מאחורי המושב, וחלום המעיין הנסתר נגוז כלא היה.
עוד לא הספקתי להירגע מזה ופגישה עם אבן גדולה והחלקה בסיבוב שנגמרה בנס בשפשוף קל, מלמדות אותי שעכשיו יש צורך להיות הרבה יותר מרוכז בתוואי השטח, ובבחירת המסלול, ולהפסיק לחפש יש מאין במדבר. לשמחתי הרבה, הרייסרים המנוסים מובילים בקצב נוח יחסית, מה שמאפשר לי לשמור על פער סביר, לצמצם מהר אחרי מעבר בקטעים טכניים ולהשתעשע במחשבה שהצ'ימי הוא בסך הכל עוד רכיבת שטח ארוכה וסיזיפית, שתיגמר ללא דרמות מיוחדות.
לא הכל עובד חלק. צ'ימיצ'ורי | צילום: יובל פרידמן
הטיפוס הראשון בשטח, למעלה אברהם, מפריך מהר מאוד את התאוריות שבניתי בראש. השביל טחון ומדורדר, מלא בבורות גדולים, דורש לוליינות טכנית מפוארת ומחייב מעבר להליכה בשלב די מוקדם, התנחמתי בזה שגם הרייסרים המיומנים ירדו מהאופניים בשלב מסוים.
עצירה ראשונה
בראש המעלה עצרנו בפעם הראשונה, לתצפית יפה על המכתש הגדול באור השמש של שעות הבוקר, להתקלפות (הורדת בגדים מיותרים) ולאכילה. מנקודה זו, יש עוד כ-30 ק"מ שטוחים פחות או יותר עד להפסקה בשדה בוקר.
אני מתמקם אחרי רועי וארנון ומגלה שהרוח שינתה כיוון ועכשיו היא דרומית לפנים, מקשה מאוד על הרכיבה בתוואי הפשוט לכאורה ומעלה מחשבות מטרידות לגבי המשך הדרך. דווקא כשנכנסנו לתוך סדרה של רולינג הילס מהירים, הגוף משתחרר ואנחנו מגיעים בק"מ 85 אל תחנת ההזנה בשדה בוקר. קבוצת Team443 בראשותם של צביקי כהן והמאמן אנדי לוי, התגייסה להרים תחנת הזנה לתמיכה בקהילת הרוכבים, חברו אליהם GU Energy Israel, רועי שבילי מ-KTM Israel, אריאל פרנקל מהחנות מתגלגלים במודיעין ואלכס, המכונאי המהולל משדה בוקר, הכל בהתנדבות מלאה, והתוצאה – פידזון מדוגם הכולל פירות, עוגות, מלוחים, איזוטונים ועוד, ועמדה טכנית שהצילה את היום לכמה רוכבים, והכל עם אנרגיות טובות ותחושת אחווה של כל מי שעצר בתחנה באותו היום.
רגע לפני שעזבנו את תחנת ההזנה, קיבלנו מידע שאחד הרוכבים התמוטט במהלך הטיפוס במעלה עקרבים. מאוחר יותר התברר שולאד רמקוביץ', רוכב ותיק ומוערך, קיבל דום לב במהלך הרכיבה ולמרות מסוק רפואי שהוזעק למקום, ניסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר (לזכרו של ולאדי נקדיש כתבה נפרדת כאן בשוונג בהמשך).
ולאד רמקוביץ' ז"ל. יהי זכרו ברוך | צילום: באדיבות המשפחה והחברים
אם חשבתי לעצמי (היו הרהורים כאלה) שאחרי ההפסקה החיים יהיו קלים יותר, התבדיתי מהר מאוד, וכבר בירידה המהירה והמדורדרת של מעלה צין, הרייסרים פותחים מבערים ואני נאלץ לגשר בעלייה הקטנה שבאה מיד בסיום הירידה, מנווט בין המטיילים והולכי הרגל שגודשים את השביל ועל גבם תיקי ענק.
השרשרת הסוררת
דבוקת הרייסרים ממשיכה לדהור ואנחנו עוזבים את ציר הנפט העמוס בטיילים וכלי רכב, ונכנסים לעומק המדבר וככל שמתקדמים מזרחה, משתלטים צבעי המדבר העמוקים על הנוף, ושום דבר פרט לרעש שרשראות האופניים, לא מפריע לשקט של המדבר. בעודי מכניס עוד חטיף לגוף, לוקח שלוק גדול מהשלוקר ומסדיר נשימה, אני מרגיש שמשהו לא טוב עובר על האופניים. עוצר לרגע ורואה שהשרשרת נפלה מהמעביר, מחזיר אותה, למקום עולה על האופניים, ורודף חזרה אחרי הדבוקה הדוהרת, שלא שמה לב שהשאירה שבויים מאחור. אני מצליח להדביק את הפער וראה איזה פלא, בשנייה שאני נדבק לדבוקה באנחת רווחה, השרשרת כאילו עושה דווקא ונופלת שוב. אני עוצר, דופק קללה עסיסית על מר גורלי, מרים את השרשרת הסוררת ודוהר חזרה, ומבזבז הרבה אנרגיות מיותרות.
בנפילת השרשרת הבאה כבר הבנתי שאסור להילחם, הורדתי קצב ונלחמתי לשמור על קשר עין עם הדבוקה ובהמשך עם גרורותיה, על מנת שלא לטעות במסלול ולהתברבר במדבר. מנקודה זו עברתי לרכיבת סולו לאורכו של נחל צין המתפתל, ואחרי כ-110 ק"מ של רכיבה, אני מתחיל להרגיש את הגוף. הטמפרטורה החיצונית עלתה בצורה משמעותית ומשפיעה על הגוף, ומחשבות נוגות חודרות לראש מבלי שהזמנתי אותן. הכריות של כפות הרגליים מתפוצצות לי, אני לבד במדבר ויש לי עוד 50 ק"מ של רכיבה קשוחה, מה אני בכלל עושה פה ואיך בכלל חשבתי שאצליח לסיים את הצ'ימי המעפן הזה, כמעט בלי להתאמן?
צ'ימיצ'ורי | צילום: רוכבי אשכולות
בנקודה הזאת אני מחליט לעצור. מוריד את הנעליים, מאוורר את הרגליים ואת הראש, שותה, אוכל, מסתכל על הנוף המדברי, עושה ריסטרט מחשבתי ומתחיל הכל מהתחלה. מהר מאוד הגוף חוזר לעצמו, ואני שוב נהנה מהנוף עוצר הנשימה ומהצבעים העזים של המדבר. עובר מתחת לגשר הרכבת הגדול (אותה רכבת שפגשנו בכניסה למכתש הגדול), ודוהר על הדשדש "המפנק" במורד נחל חווה עד הפנייה ימינה לכיוון דרום.
עכשיו מתחילה לה סדרה של עליות קצרות, תלולות וכואבות מאוד, 10 ק"מ עם נופים עוצרי נשימה ולפחות 161 גוונים של צהוב מדברי עמוק. אני מרגיש שנולדתי מחדש, עוקף רוכבים, מרגיש מצוין ולקראת סוף העלייה, בשלוחת צלעון, מזהה את רועי וארנון, כמאתיים מטרים לפני ומחליט שעד סוף העלייה אני איתם. לוחץ על הדוושות, ומתקרב אליהם באופוריה מוחלטת לקראת שיא הגובה, אחרי כ-120 ק"מ על המסלול. ואז, כדי להכעיס, שנייה לפני הקצה, נתפס לו השריר הימני הראשי, ממש בישורת האחרונה. משחרר שוב קללה עסיסית, משחרר את הרגל ומגיע אליהם בארשת פנים מחויכת להפסקה בשיא הגובה.
צ'ימיצ'ורי | צילום: רוכבי אשכולות
למטה עד לסיום
רועי מזהיר אותי שהירידות בנחל מרזבה מסוכנות, ואני חוזר לריכוז ומחליט שבשום אופן לא אקח סיכונים מיותרים, ממש לא מתאים לי להיתקע ולהמתין לחילוץ באמצע המדבר. הירידה עצמה הייתה עבורי החלק הקשה ביותר בכל הרכיבה: אבנים חלקות, סלעים, דרך מדורדרת ולקינוח מדרגה, שצריך לקפוץ ממנה עם האופניים לתוך ערוץ הנחל.
מתישהו זה נגמר ואני מוצא את עצמי שוב לבד בתוך ערוץ נחל נקרות, מתנחם בזה שהדרך זורמת ומהירה וסופר קילומטרים לסיום בשעון. הנוף משגע, אבל אחרי כ-7 שעות על המסלול, הגוף כבר עייף. אני מבין שהדרמות כבר מאחוריי ועכשיו צריך לשמור על קצב קבוע, ליהנות מהשקט ולהסניף עוד קצת מדבר לפני שהכל נגמר. חולפות כמה דקות וכביש הערבה מתגלה באופק, אני בוחר דרך שצמודה לכביש, וממשיך לדווש, סופר כל ק"מ עד שהגרמין שובק לו (נגמרה הסוללה) אחרי 151 ק"מ ואת עשרת הק"מ האחרונים אני סופר בראש ומתחיל לחשוב מה עבר עליי. 2 ק"מ לסוף אני חובר לארנון ורועי שהגיעו משביל אחר ומסיים איתם אחרי שמונה שעות ושתי דקות (על השעון שלהם).
שעה ארוכה אחרי הרכיבה עוד ישבנו בתחנת הדלק, להחזיר נוזלים וחלבונים, ולעכל את החוויה.
אחרי זה רכבנו בחזרה לחניון בעיר אובות, והמקלחת שאחרי הרכיבה הייתה אחת הטובות שאני זוכר בתקופה האחרונה. בבית, לקחתי לעצמי גם שבוע של מנוחה מרכיבות, לנקות את הגוף ולהתאושש ושבוע נוסף נדרש לי כדי להעלות את הכול על הכתב.
צ'ימיצ'ורי | צילום: אורי ניצן
אז אם אתם רוכבי/ות אופניים וספורטאים נלהבים, וגם אם אתם לא רייסרים ורוכבי שטח משופשפים, אני ממליץ בחום, לסמן את יום שישי הראשון של דצמבר 2025, להתחיל להתאמן ולהתכונן לאתגר הצ'ימיצ'ורי, ולהשתתף באירועי רכיבה נוספים של קומונת "4 אפיק" במהלך שנת 2025 (להוסיף לינק ללוח האירועים), אני נהניתי מכל רגע וגם סבלתי קצת, אבל סיימתי את הרכיבה עם תחושת אושר עילאית.
