"אני יוצא לרדוף אחרי חלום ואני אצטרך המון עזרה כדי להגשים אותו". ככה התחלתי את הפוסט שלי לפני כשנה, כשהבנתי שהגיע הזמן שלי ללמוד לקבל עזרה ושאת החלום הזה יהיה לי קשה להגשים לבד.

לכתבות נוספות בנושא:
קיצוני: ראפר צרפתי רץ 24 שעות על הליכון עם להבים מסתובבים מאחוריו
תכנית אימון לא שגרתית וסטורי כל 10 ק"מ: אלוף ישראל בריצה ל-24 שעות בראיון
תזונה מנצחת למרחקים ארוכים: יעל דרור מארחת את רועי קלמר בפודקאסט של שוונג

את שביל ישראל אני חולם לעשות כבר יותר מ-20 שנה. כבר הפנמתי שלמצוא חודש וחצי ללכת את כולו ברצף כנראה לא אצליח, ובטח שלא שותפים שזמינים לזה. היו לי ניסיונות רבים לאורך השנים לגיחות קצרות אליו. אבל זה בסופו של דבר הסתכם בכמה ימים על השביל.

שישי בצהריים, לפני כשנה וחצי, יושב באוטו אחרי ריצת שטח והראש מתחיל לחלום: "כמה זמן ייקח לי לרוץ את השביל מקצה לקצה? מישהו בטח כבר עשה את זה…". בחיפושים קלים גיליתי שהאתגר הזה כבר נעשה כמה פעמים. קרלוס גולדברג עשה אותו מצפון לדרום כבר ב-2007, בפחות מ 13 יום. ב-2019 מייקל ווארדיאן עשה אותו מדרום לצפון ב-10.5 ימים!

ניצן פרידמן | צילום: פרטי

זה אומר… שזה בר ביצוע. חיוך גדול עלה לי על השפתיים. זהו. זה הרגע שהרגשתי התרגשות עצומה בפנים והבנה שאני הולך לעשות את זה. עכשיו רק נשאר להחליט מתי ובכמה זמן.

מניסיון העבר אני יודע שכדי לגרום לזה לקרות, צריך להפוך את החלום לעובדה בשטח. לספר לכולם סביבך שזה הולך לקרות ולייצר מחויבות גדולה יותר עלי. בחודשיים שאחרי, כל פעם ששאלו אותי חברים לריצה "אז מה האתגר הבא שלך?" חייכתי ואמרתי: "שביל ישראל, עוד חצי שנה, 14 יום".

למה 14? סתם מספר שרירותי שבחרתי. זה לא היה מעניין. מה שהיה חשוב זה שהתחלתי לגלגל בתוכי את ההבנה שזה קורה. למה חצי שנה? סתם. עוד לא ידעתי באמת מתי.

מאותו רגע, באותה צורה שאתה מחליט לקנות רכב מסוים ואתה רואה אותו בכל מקום, בכל פעם שיצאתי לריצה בשטח או בטיול עם חברים הייתי שם לב לסימונים של השביל. חלקם היו במקטעים לא כל כך קלים ונפל לי האסימון שזה לא "שביל משפחות" כמו שחשבתי בעבר ושיש בו מקטעים שדורשים לא מעט ריכוז או שלא מאפשרים ריצה ואני צריך מהר לעשות חשב מחדש ולהפנים במה סיבכתי את עצמי.

לא קל כמו שחשבתי. ניצן פרידמן | צילום: פרטי

פתחתי אקסל והתחלתי לפרק את השביל לימים. כבר הבנתי ש-14 זה לא יהיה. המספר החדש היה 17. עכשיו רק צריך לשכנע את השביל להיכנס לתוך המסגרת הזאת. כ-1,100 ק"מ על 17 יום אומר 65 ק"מ ליום ממוצע. וזו לא ריצת כביש או מישור, זה לוקח הרבה זמן. הדרום מורכב ברובו משמורות טבע, מה שאומר שהריצה בהן תתאפשר רק בשעות האור. אוקיי… אז זה אומר שיש לי 11-10 שעות ביום. בהתאם לזה נבנו ימים במדבר של כ-60-50 ק"מ ליום וימים ארוכים יותר באזורי המרכז.

אני זוכר את הרגע שהסתכלתי על הטבלה ותהיתי "איך לעזאזל אני אמור לעשות את זה???" לא ראיתי בעצמי רץ מספיק חזק. האמנתי שאני עקשן וחולם, אבל לא הבנתי איך אני מסוגל לחשוב על לעשות את היעד הזה. פחדתי.
נוסיף לכך שיש לי פחד גבהים קל והיה ברור לי שאני אצטרך להתמודד גם איתו בשביל.

לס בראון אמר פעם: "כדי לעשות דברים שאף פעם לא עשית, אתה חייב להפוך להיות מישהו שאף פעם לא היית". אני מבין שאני צריך להסתכל על הטבלה אחרת. אני לא צריך לבחון אם כרגע אני מסוגל לעשות את זה. אני צריך להבין שאני צריך להפוך למישהו שיהיה מסוגל לעשות את זה. אני למעשה כותב תכנית שהרץ שאני אהיה עוד שנה מעכשיו יהיה מסוגל לעשות. זה מרגש אותי.

בשנה האחרונה הקדשתי את כל הפוקוס שלי לבנות את המקום הזה. דרך מציאת המאמן שמתאים לי, תומר אלמוג, שקלט אותי ואת החלום שלי ולמעשה היה מי שהאמין בי הכי חזק כל הדרך כדי לעזור לי להאמין שאני מסוגל. הייתי חייב לבנות את ה"למה" הפנימי שלי. זה שאני אפגוש אחרי הרבה שעות ריצה באימונים או בשביל, ואת זה שפגשתי עשרות פעמים כשקמתי בבקרים בשעות הזויות כדי לרוץ לבד בהרים כשהמלווים שלי הם כמה תנים, חזירי בר ועוד רעשי שיחים הזויים אחרים.

רק אני והתנים. ניצן פרידמן | צילום: פרטי

מצאתי שותפים לדרך ולאימונים שרצו איתי לאורך השבוע באימונים שונים והצטרפו אלי לארבע גיחות של שלושה ימים כל פעם לשביל עצמו, כדי לחוות את המקטעים השונים ואת אופי השביל.

ככל שעבר הזמן הבנתי שגם אם השביל לא יקרה בסוף, אני את שלי כבר הרווחתי. בניתי את האמונה בעצמי והקפתי את עצמי בהמון אנשים טובים שאכפת להם ממני. נהניתי מהמון זמן בטבע, שיחות נפש עמוקות ושיחות מצחיקות והזויות שמתחילות רק אחרי 8 שעות ריצה משותפות. את החלום האמיתי שלי כבר הגשמתי. וזה היה עבורי מצפן ברור שאני עושה משהו נכון.

ריצה רב יומית כזאת דורשת התארגנות לוגיסטית בכלל לא פשוטה. פניתי ליוסי יהלום שישר ענה "אני בפנים", כיאה לקהילה שהקים הנושאת את השם הזה בדיוק ומטרתה היא הגשמת חלומות ספורטיביים באמצעות תמיכה לוגיסטית מהלב. מושלם. לא יכולתי למצוא אדם מתאים יותר.

לשמחתי יש לי עזרה. ניצן פרידמן | צילום: פרטי

ב-25.2 אני אתחיל את הריצה מאילת. מצטרפים אלי מספר חברים לאורך הדרך, חלקם למספר ימים, חלקם למספר שעות. כל אחד ויכולתו ורצונו. אנחנו נפגוש רכב מלווה כל 4-3 שעות לטובת תדלוק מים ואנרגיה פיזית ומנטלית. כל הנהגים הם חברים ולבבות אחרים שהחליטו להיות חלק. בסוף כל יום נישן או בקמפינג שנקים או באירוח של אנשים שפתחו את דלתם וליבם ואני כבר מתרגש לפגוש. אנחנו עוד סוגרים חורים בסודוקו הלוגיסטי אבל אני מאמין שהשבוע נצליח להסגר על הכל וכמובן עזרה תמיד תתקבל בברכה.

אני רוצה להגיד תודה לשותפים שתמכו בי. לחברת סלומון ובייחוד לאיתן הירשפלד, שציידו אותי בכל מה שצריך לאתגר כזה. מנעליים, ביגוד מלא, ווסטים, כובעים, הכל. לחברת ספונסר שנתנה לי אוכל טכני שמלווה אותי באימונים ובשביל עצמו. גם לתזונה בריצה, גם להתאוששות תוך כדי ולהחזרת האנרגיה שהגוף צריך אחרי. לגרמין ששידרגו לי את השעון הישן והמקרטע לשעון חדש שאוכל להיות רגוע שיחזיק. ולזולי ביהרי, שנידב מהניסיון הרב שלו בשביל והנחה אותי לאורך הדרך.

בשנה האחרונה רצתי 40 מקטעים מתוך 56 מקטעי השביל. עבדתי בעומסים מאוד גבוהים ובניתי הכרה ביכולות שלי.
ועם זאת, אני יוצא לשביל בהבנה שאני לא יודע מה אפגוש שם. איפה יהיו הקשיים, המקומות שאולי אשבר ואצטרך למצוא איך להתרומם והאם בסוף אסיים ומתי. אבל אני מתרגש שאני הולך לנסות.

מוזמנים לעקוב. ניצן פרידמן | צילום: פרטי

למי שמעוניין להצטרף ולהיות חלק מהמסע הזה, יש תמיד מקום ואשמח. מוזמנים לפנות ליוסי יהלום דרך קהילת "אני בפנים" בפייסבוק, או להצטרף לקבוצת הוואסטאפ שבה אעדכן כל יום על ההתקדמות והעזרה הדרושה.