מאז 2004 אני מנהל לעצמי לוג-בוק של אימוני שחייה. זה התחיל משאלה טורדנית שעברה במוחי: האם יכול להיות שבמהלך קריירת השחייה שלי (שהחלה בכיתה ו' בערך) כבר הגעתי ל-40,000 קילומטר? האם ייתכן שעד גיל 40 (יוני 2005) – אצליח להקיף את כדור הארץ? או לפחות להגיע מחופי תל אביב לניו יורק (9,109 ק"מ)?

בתחילת שנות ה-2000 שחיית מים פתוחים בישראל לא ממש הייתה קיימת. מעט מאוד אנשים שחו בים. בטח לא באופן קבוע. בטח ובטח שלא בחורף. למעט צליחת הכינרת בספטמבר לא היו משחים עממיים ולא תחרותיים. אנשים לא שחו כמעט במקווי מים מתוקים או מלוחים. העסק הזה התחיל להתרומם רק לקראת סוף העשור הראשון למילניום.

אני אישית שחיתי אז, כמו היום, בבריכה של אוניברסיטת תל אביב. אימון סטנדרטי נע בין 2 ל-2.5 ק"מ. כשניסיתי להעריך כמה שחיתי לאורך השנים התבססתי על אומדן של כ-50 קילומטר בחודש, 600 בשנה. בקצב הזה נדרשות 66 שנות שחיה כדי להקיף את הגלובוס במסלול סביב קו המשווה. מתל אביב לניו יורק נדרשות "רק" 15 שנים.

בריכת האוניברסיטה | צילום: עמי גינזבורג

כדי לבחון את נפח השחייה שלי בפועל החלטתי לנהל רישום יומי. בכל יום רשמתי כמה שחיתי, היכן, ומה היה הזמן בתרגיל המרכזי שהכנתי לעצמי. וככה זה נמשך גם בשנים שלאחר מכן.

גיליתי שני דברים: הראשון הוא שברגע שרושמים משהו, נוצרת מחויבות אישית. אם עשיתי זמן מסוים באימון כלשהו, הרי שבאימון הבא ארצה לעשות זמן טוב יותר. גם המרחקים הלכו ועלו. כבר לא הסתפקתי ב-2 קילומטר לאימון. זה מעט מדי. ככה לא אגיע אפילו עד כרתים. אימון סטנדרטי הפך להיות 3 קילומטר. לפחות. בשנת 2005 קבעתי כמה שיאי שחייה אישיים במהלך האימונים בבריכה. שיאים שלעולם לא אשחזר יותר.

כשגיליתי כמו ישראלים רבים את עולם המים הפתוחים, נפחי השחייה החלו לעלות. בשנת 2010 למשל, שבמהלכה צלחתי את הכינרת לאורכה והשתתפתי במשחה שליחים בתעלת למאנש, הגעתי לנפח שיא – 900 קילומטר. לאורך רוב השנים שמרתי על ממוצע של כ-700-800 קילומטר בשנה.

מכיוון ששמירה על זמנים מהירים הפכה למשימה מתסכלת למדי, החלטתי להתמקד בעיקר בנפח. וכך קרה שבתחילת 2023 הצבתי לעצמי לראשונה אתגר חדש: להגיע ל-1,000 קילומטר. אני יודע שזה לא נראה כמו אתגר מסובך במיוחד עבור שחיינים מקצועיים ששוחים 10 קילומטר ביום. גם לא עבור חובבים שמתאמנים חודשים ארוכים עבור אתגר של ממש כמו צליחת התעלה האנגלית. אבל עבורי, כשחיין חובב בלבד, זה נראה כמו אתגר ששווה להיאבק מולו.

עמי גינזבורג שוחה | צילום: שלמה אמיתי

עם הזמן התברר לי שזה אתגר קצת יותר מורכב מכפי שהוא נראה. כדי להשלים אותו – תוך שמירה על קצב של 3 ק"מ ביום – עלי להתייצב בבריכה לפחות 334 ימים. זה אומר שבניכוי מחלות, נסיעות, ימי טיול, ימי זיכרון, ימים עם גב תפוס, מלחמות אזוריות ומגפות עולמיות יהיה עליי לשחות כל יום. אבל ממש כל יום. אין פטורים ואין שחרורים. ואם פספסתי את אחד הימים – בימים הבאים עלי לשחות יותר כדי להישאר בקצב הנחוץ.

במהלך השנה התחדדו אצלי עוד כמה תובנות בקשר לאתגר הספציפי הזה ובענייני שחייה בכלל. הנה כמה מהן:

1. הרישום מדרבן
את רובם הגדול של אימוני השחייה שלי אני מבלה לבד. אני מגיע באיזו שעה שבא לי ולא מחויב לאיש. רק לעצמי. לא אחת ולא פעמיים הגעתי לבריכה בחוסר חשק מוחלט. אבל ידעתי שאם לא אשחה היום אצטרך לשחות יותר ביומיים הבאים. במקרים רבים קרה שדווקא בימים הללו שחיתי קצת יותר. דחפתי את עצמי ל-3.5 או אפילו 4 ק"מ. למה? כדי שאם גם מחר לא יתחשק לי אוכל לשחות פחות.

2. אימון מדי יום הפך להרגל
כשהתחלתי את האתגר הנחתי שאוכל לוותר על שחייה יום או שניים בחודש באופן יזום כדי לנוח או לעשות אימון אחר. בפועל, זה לא קרה. ההפרעות הרגילות (מחלה, נסיעות, מלחמות) גזלו לי את כל ימי החופש האפשריים. לאורך רוב השנה הייתי במרדף אחר ימים אבודים. נאלצתי להגדיל את נפחי השחייה בימים מסוימים, להגיע בשעות מאוחרות במיוחד, ובלבד שלא לרשום חיסור.

כשנסעתי באוגוסט לבודפשט בדקתי היכן ממוקמות הבריכות הציבוריות, למקרה שארצה להוסיף אימון או שניים במהלך החופשה. בפועל שחיתי שם רק פעמיים – פעם אחת בבריכה באי מרגיט (באורך 40 מטר) ופעם שנייה במי הדנובה הצוננים!

עמי גינזבורג | צילום: עמי ארליך

קודם לאתגר הזה הסתפקתי ב-4-5 ימי שחיה בשבוע. אבל בשנה האחרונה התרגלתי לכך שאני פשוט שוחה בכל יום. יום ללא אימון שחיה מרגיש לי מפוספס. ואם בא לי לעשות אימון אחר כלשהו – אופניים או אימון כוח – הוא בא בנוסף לשחייה. לא במקום.

3. להתמיד עם צמיד (ואפליקציה)
מאז שאני זוכר את עצמי, גם בשנים שלפני האתגר, תמיד ספרתי את כמות הבריכות והמרחק ששחיתי. כאשר התחלתי לנהל לוג-בוק הכל עבר מהראש למסך המחשב. למרבה ההפתעה, המעבר הזה מצריך לעיתים יותר מאמץ ותשומת לב מאשר אימון של שעה בבריכה.

בניסיון להתגבר על כך התחלתי לפני כמה שנים להשתמש בצמיד ספורט הקרוי MOOV שמקליט את כל אימון השחייה. הוא מופעל באמצעות אפליקציה בטלפון, ובסיום האימון מעבירים את כל הנתונים ממנו לאפליקציה.
הצמיד מספק שורה ארוכה של נתונים: זמן בריכה, זמן סיבוב, מספר תנועות, זיהוי סגנון (למעט פרפר שמזוהה כחתירה) מספר בריכות וכמובן מרחק השחייה.

אחד הנתונים החביבים עלי קרוי SWOLF שמשלב בין זמן הבריכה למספר התנועות (ביד אחת, היד עם הצמיד).
המטרה היא שהמספר יהיה נמוך ככל האפשר – כלומר לשחות הכי מהר ובמינימום תנועות. אם שחיתי בריכה ב-45 שניות ועשיתי 40 תנועות כפולות, הנתון שיירשם הוא 65 – 20 תנועות ביד ימין ועוד 45 שניות.

שחיינים בבריכה | צילום: Shutterstock

לפי נתון זה לבדו אני יודע באופן גס מה היתה איכות האימון. אם הגעתי ל-Swolf של 60-63 – זה היה אימון טוב. אם הנתון הוא 65-67 זה היה אימון בינוני. מספר גבוה מזה – אימון חלש. הנתון הבודד הזה מאפשר לי להשוות את איכות האימון מול אימונים שעשיתי בעבר הקרוב והרחוק. וכמובן, בסוף האימון אני משווה את המרחק שספרתי עם המרחק שמדד לי הצמיד.

4. טוב לצבור עודפים
בסוף ספטמבר, אחרי תשעה חודשי שחייה, הגעתי ל-795 קילומטר. קצב מצוין. נותרו לי 92 יום כדי להשלים כ-70 ימי שחיה. פיס אוף קייק. ואז הגיע אוקטובר. עם הטבח, המלחמה, הטילים, וסגירת הבריכה עד להודעה חדשה. למזלי היו לי מספיק עודפים. בחודשיים הבאים העליתי מעט את נפח השחייה היומי ובחג המולד, שבוע לפני תום השנה האזרחית, הצלחתי להגיע ליעד. עד לסוף השנה המספר תפח ל-1,027 קילומטר.

את תוצאות השנה כולה ניתן לראות בטבלה המצורפת כאן. סיכום חלקי: 1027 קילומטר, כ-1000 שעות, כמיליון תנועות, כ-16 יממות שלמות בתוך המים.

אז מה היעד הבא?
האמת שעדיין אין. יש מצב שגם השנה אגיע לכ-1,000 קילומטר. אבל זה כבר לא יהיה אתגר בשבילי. זה יגיע, אם יגיע, על הדרך. עוד לא החלטתי מה יהיה אתגר השנה, אבל הוא כנראה יהיה קשור יותר בזמני שחיה ואיכות האימונים. בינתיים אני פשוט נהנה מלבוא לבריכה בכל יום, לקפוץ למים ופשוט לשחות.