קצת יותר מחודש לפני תחרות ה- 100 ק"מ הראשונה שלי, נשבר לי שעון הריצה. הייתי בתקופת אימונים קשה יחסית, אבל בעיקר לחוצה בזמן. סבלתי כל הקיץ בריצות ארוכות בחום ובלחות של מרכז הארץ, ומשעות שינה מועטות כתוצאה של שילוב בין אימונים לעבודה במשרה מלאה. לא תמיד הספקתי לבצע את אימון מתיחות הערב שאני נוהג לעשות מספר פעמים בשבוע. המעבר לשעון סטופר בלבד היה הדבר המרגיע ביותר שקרה לי בתקופת האימונים הזו. הפסקתי להתרכז במטרה שנראתה לי כמעט בלתי אפשרית, לרוץ בקצב ממוצע של 4:45 דקות לק"מ בשטח (מתון) למשך 8 שעות. בבת אחת חזרתי שנתיים אחורה, לתקופה שלפני שהייתי מקליט כל ריצה. לפני שהייתי מנתח נתונים מאימונים. לפני שהייתי מתרכז במהירות שלי. לפני שאי פעם היתה לי מטרה משמעותית ומהירה בריצת כביש. לפני שהשעון השפיע על האופן שבו אני מקשיב לגוף שלי. לפני שריצה הצליחה להלחיץ אותי לעתים.

מה עושים עם כאבי הבטן?

תחילת תקופת האימונים התאפיינה בהרבה מאוד אימוני חיזוק, וריצות ארוכות, שטוחות, חמות, ומשעממות. שני סוגי אימונים אליהם אני פחות מתחבר. לעומת זאת, סוף תקופת האימונים היתה חיובית למדי. נהניתי מאוד מריצות ללא ידיעת הקצב שלי, והצלחתי בכל זאת להוציא לפועל כמה אימונים איכותיים. בפרט שבועיים וחצי לפני התחרות כשרצתי בבוקר אחד שלוש שעות וחצי, ובלילה שלמחרת ארבע פעמים: שעה ריצה, שעה הפסקה. זה הצליח לדמות היטב את משך התחרות ומחסור השינה בלילה, ונתן לי הזדמנות לבדוק באופן סופי את הציוד והאוכל אתם אתחרה.

עוד כתבות אולטרה
אברום בורג על סובב עמק: לא ברירת מחדל של מרתוניסטים איטיים
פיזיולגיה ותזונה באולטרה מרתון
10 טיפים של אור שילון לריצת שטח 
למה אנשים עושים אולטרה מרתון?

מועד הסובב הגיע לפני שהספקתי לרוץ מרחק מרתון בתקופת האימונים. עברה יותר משנה מאז שרצתי אפילו את חצי מרחק התחרות. הגעתי שעה לפני הזינוק לאוהל העצום שהוקם בפרדס בכניסה לקיבוץ הזורע, ואכלתי את התזונה הקבועה שאני נוהג לצרוך לפני כל אימון ותחרות. התלבשתי בבגדים שבחרתי מראש, מרחתי תכשיר למניעת שפשפות, ולקחתי עלי בקבוק ג'ל ובקבוק מים קטן. הייתי מאוד רגוע בזינוק, וכמנהגי לא עמדתי בשורה הראשונה.

בתוך שלוש דקות מזיקוקי הפתיחה כבר אהיה לבד, ואת מרבית הזמן הקרוב על המסלול אבלה כך. הסיבוב הראשון מתוך שלושה הלך בדיוק לפי התכנון. הצלחה מבחינת זמן, תחושת רגליים, ואוכל. סיימתי אותו ב 2:36 שע', הרגליים היו עדיין טריות, והכנסתי 700 קלוריות בג'לים. הבעיה היתה שבכל פעם שלגמתי ג'ל או מים, כאבה לי הבטן בטירוף למשך עשר דקות. למזלי כשלא אכלתי הרגשתי מצוין. בין הסיבובים פגשתי את אבא שלי, שעזר לי להתארגן לסיבוב הבא. החלפנו לי בקבוק ג'ל, מילאנו מים, ויצאתי.

הייתי מאוד רגוע בזינוק, וכמנהגי לא עמדתי בשורה הראשונה | צילום: באדיבות אור שילון

במהלך הסיבוב השני התחלתי לנסות לפתור את בעיות הבטן, משהו שלשמחתי מעולם לא נאלצתי לעשות. שתיתי קולה, נתנו לי לימון, ניסיתי תה חם, אבל שום דבר לא עזר. אחרי כל ניסיון כאב לי, הייתי אבוד. כבר לא הצלחתי להכניס שום אוכל מוצק בשלב הזה, ואפילו היציאה החפוזה האופיינית לתחרות לא עזרה בכלל. רצתי לבד באלומת פנס הראש, לא נהנה, ללא הנוף היפה שהיה מנחם אותי ומסיח את דעתי מעט מהכאב, אילו הייתי רץ באור יום. את הסיבוב הזה סיימתי ב-2:46 שע' למרות שעצרתי ברוב התחנות לשתות קולה.

הקאות ונפילת סוכר

בשלב הזה פיגרתי בדקות בודדות יחסית לתכנון שלי, אבל עם איך שהבטן שלי הרגישה לא היתה לי שום כוונה לפצות על הזמן הזה. אפילו נתקעתי למשך חמש דקות בתחנת הרענון. הרגליים עדיין הרגישו טוב, אבל הבטן לא הרפתה וכבר התחלתי להרגיש מעט מחוסר אנרגיה. מספר קילומטרים אחרי תחילת הסיבוב השלישי הצטרף אלי עדן פז, וזמן קצר אחר כך הוא כבר ראה אותי מקיא ליטרים של קולה, ג'לים, ואוכל מהצהריים. את 23 הקילומטרים שלאחר מכן היה לי באמת קשה לעבור. לא הצלחתי להחזיר את האנרגיה שאבדה. ובכל תחנה נאלצתי לעצור למספר דקות, שם עדן עזר לי לשתות משקאות מסוכרים. האמת היא, שבשום שלב לא הרגשתי לחוץ או שאני חייב למהר כדי להגיע בזמן כלשהו, וממילא כל פעולה שנעשתה מהר מדי גרמה לרפלקס הקאה.

לקראת הסוף נכנסה בי רוח חדשה ואת חצי השעה האחרונה סיימנו עדן ואני בריצה די מהירה. השעון נעצר על: 8:27:18 שע', בערך 3 שעות ארך הסיבוב האחרון. שיפור של 11 דקות משיא המסלול הקודם, ולמעלה משעה וחצי לפני המתחרה במקום השני. נכנסתי לנפילת הסוכר הגדולה ביותר שהיתה לי בחיים, ואבא שלי האכיל אותי בקלמנטינות ומרק למשך כמה שעות עד שהצלחתי להכניס אוכל עם קצת יותר קלוריות. באורח פלא הרגליים שלי עדיין הרגישו מצוין, כנראה משום שלא באמת הצלחתי לאמץ אותן. בהמשך יתברר לי שהן גם כמעט ולא נתפסו.

בסופו של דבר, אני די מרוצה מהתוצאה, למרות שלא עמדתי ביעד הזמן שהצבתי לעצמי. התחרות היתה מאורגנת באופן נפלא ונהניתי מאוד, אבל קשה לי להאמין שארצה שוב פעם להתחרות בלי דקה של אור יום. אולי בשנה הבאה במקצה אחר אוכל לפחות בחלק מהזמן לרוץ ללא פנס ראש.

אור שילון | מנצח סובב עמק 2015 במקצה ה-100 ק"מ

השתתפו בשאלון האולטרה שלנו כאן למטה