חום, עליות וירידות אימתניות, ריצה עם מקלות והערות עוקצניות על ישראל. קרן גולדבלט מספרת איך זה לרוץ 100 מייל ב-Grand Raid d'Pyrenees
מאת:קרן גולדבלט
*100 מייל
*יותר מ10,000 מטר גובה במצטבר
*שטח פתוח כמעט בכל המקטעים בריצה, רובו הררי.
*מסלול מסומן היטב עם תחנות עזרה ראשונה במרחק של 10-18 ק"מ אחת מהשנייה.
למה דווקא המרוץ הזה?
רצתי 100 מייל פעמיים. פעם אחת באנגליה, ב-LAKE DISTRICT , ופעם שנייה ב-WESTERN STATES בארה"ב. בפעם השלישית חיפשתי 100 מייל בשטח הררי ונרשמתי לאולטרה במון-בלאן. מאוחר יותר, קראתי מאמר של מישהו שכבר השתתף במרוץ זה, שבו הוא תיאר את התרשמותו והשווה את המרוץ לאולטרה של פירנאים. הוא כתב שבפירנאים יש פחות אנשים, יותר שטח, יותר נופים,
יותר גובה, הוא פחות מפורסם ויותר אישי וידידותי.
איכשהו זה דיבר אליי יותר, לכן ביטלתי את האולטרה
במון-בלאן ונרשמתי לפירנאים.
אז איך זה היה?
היה קשה. כל 100 מייל של ריצה הם קשים, גם אם רצים אותם על פלטה שטוחה.ובמרוץ הזה שום דבר לא היה שטוח וישר. היו למעשה רק שתי אופציות – או הכל למטה או הכל למעלה. למזלי, עשיתי את שיעורי הבית שלי ולמדתי איך לרוץ עם מקלות. שום דבר בישראל לא יכול להיות דומה לשטח כזה, שטח שכולו אבנים וסלעים, וריצה בשטח כזה היא מאוד טכנית. חייבים להיות מרוכזים כל הזמן. אבל הדבר הקשה ביותר שהיה צריך להתמודד איתו זה הזווית הגדולה של השיפועים, לא משנה אם זה בעלייה או בירידה. המארגנים לא גילו אפילו טיפת רחמים בהיבט זה.
ביום הראשון היה חם מאוד,ולא מעט אנשים נשרו עקב התייבשות או מכת חום. ביום השני מזג האוויר השתפר קצת, אבל המשתתפים המשיכו לפרוש, הפעם בגלל תשישות. בסופו של דבר, פחות מ-40 אחוז מאלה שהתחילו את המרוץ הגיעו אל קו הסיום.
הרגעים הקשים ביותר
העלייה הראשונה הייתה עבורי הקשה ביותר. מצאתי את עצמי משתרכת איפשכהו מאחורי שאר המשתתפים, נאבקת עם רמת הסוכר הנמוכה שלי. כמו כן, לא אכלתי מספיק טוב ביום שלפני המרוץ והייתי די תשושה. לפחות לקחתי איתי מספיק חטיפי אנרגיה ו"תדלקתי" את עצמי לאורך כל הדרך, עד שהגעתי לתחנת רענון, שם אכלתי היטב ולקחתי עוד המון אוכל להמשך הדרך.
בלילה הראשון דייויד, שאיתו תכננתי לרוץ את כל המסלול, פרש, ונשארתי לבדי בחשכה הלילית האופפת את היערות… אני שונאת חושך. תמיד מדמיינת לעצמי כל מיני רעשים מוזרים…
לפחות שלוש פעמים קבלתי הערות עוקצניות ואף מעבר לזה, לגבי העובדה שאני מישראל. בדרך כלל אני לא לוקחת דברים כאלה ללב, אבל הפעם הייתי כל כך מותשת, וזה כל כך הרגיז אותי! למעשה, עד עכשיו זה מרגיז אותי מאוד!
בלילה השני, ב-13 הק"מ האחרונים, שאותם רצתי במורד הר אכזרי ביותר, איכשהו פשוט נרדמתי או שהכרתי היטשטשה עד כדי כך, שבמשך שלוש שעות שלמות הייתי מנותקת מהמציאות. כשחזרתי לעצמי, ראיתי את האורות של קו הסיום, ויכולתי להרגיש את רגליי זועקות בכאב עז. לא יכולתי להבין, מה אני עושה או למה אני ממשיכה לרוץ. דייויד פגש אותי בסיום הריצה וליווה אותי בקילומטר האחרון.
הרגעים הטובים ביותר
להיזכר בצרפתית שלמדתי בתור ילדה ולגלות, שאני מדברת צרפתית יחסית טוב. לא שהייתה לי ברירה כל כך… לא שמישהו שם באמת דיבר אנגלית…
האוכל הנהדר שהוצע בתחנות הרענון – גבינות, תה חם, קפה מהביל, עוגת פירות, שוקולד, פירות יבשים, מרק טעים, לחם טרי.
לפגוש פנים מוכרות של חבר טוב בסוף ריצה קשה שכזו.
לדעת, שהייתי בין הבודדים (פחות מ40% ) שסיימו את כל המסלול!
קארין גולדבלט– מנהלת PRO SPORT, אם לארבעה, גילתה את עולם הריצה בגיל 40. במהלך השנים האחרונות התחרתה במספר מרתונים, תחרויות ריצה, טריאתלונים ומרוצי אופניים
