הכנה – ימיי הטייפר וההתארגנות

טרם הזמנת כרטיס הטיסה התלבטתי ארוכות מתי להגיע לקונה. כמה ימים לפני יום התחרות? כמה ישפיע הג׳ט לג? כמה אימונים רצוי לעשות על מסלול התחרות? החלטתי שנחיתה ביום שלישי, כחמישה ימים לפני התחרות (שהתקיימה בשבת) תספיק לי. בדיעבד, והנה הלקח הראשון לשיפור, לאור הרבה אירועים בלתי מתוכננים זה לא הספיק. 5 ימים זה טוב, במקרה שהכל עובד לפי התכנון.

במהלך אימון טיפוס של העלייה המפורסמת של קונה, לאחר שליש דרך, איך לא, פנצ׳ר. והנה מגיע הלקח השני לשיפור, הציוד שהתאים לאופניים הקודמים לא התאים לאופניים החדשים (מסתבר שבאמצעות בלון co2 ומשאבת שטח קטנה, לא ניתן לנפח ונטיל עם מאריך) וכך, מצאתי את עצמי רוכב בצהריי היום, בחום לוהט, מרחק של 15 ק"מ בחזרה לרכב.

צילום: באדיבות רז שבתאי

העלייה בקונה שנמשכת כ 30 ק"מ – מתוכם כ-10 ק"מ בשיפוע מתון אך ארוך ומתמשך – הינה מקטע טכני, המשלב המון אלמנטים שכדאי מאוד להכיר לפני יום התחרות, שיפועים, מהירויות ורוחות חזקות מאוד מכל 4 הכיוונים. בדיעבד, והנה הלקח השלישי לשיפור, לו יכולתי, הייתי רוכב את המקטע הזה מספר פעמים נוספות, לומד אותו לפרטי פרטים, ואולי נערך טוב יותר.

מקטע השחייה

הים בקונה ידוע כקשוח, זרמים, בעיקר בדרך חזרה לחוף. ציפיתי לצאת מהמים לאחר שעה ועשרים. יריית הפתיחה נשמעה, התחלתי את תנועות הידיים, הכל כך מוכרות, הקצב ידוע, הראש מפוקס, נצמד למצופים, הכי קצר, הכי לשמור כוח.

מגיע לסירה, מבצע את סיבוב הפרסה ומרגיש בדיוק את מה שציפיתי להרגיש, והנה לקח רביעי הפעם לשימור, התאמנתי על המתווה הזה! הדרך חזור הייתה סיפור אחר לגמרי, הזרם נגדי. מחשב מסלול מחדש (כמו שעשיתי פעמים רבות באימונים), משנה את הסגנון, מתאים אותו לשטח, לזרם, להתנגדות ושמח על כך ששמרתי כוח.

להרשמה לישראמן 2023

שומע את הקהל מרחוק, מבין שזהו, החלק שאני הכי פחות טוב בו מסתיים בעוד מספר דקות, שרדתי בהצלחה, אין כאבים, מרגיש טוב. רואה את הקרקע מתחת לרגליים, עידוד של מאות אנשים, דורך על החול, מוריד את הכובע את המשקפת, הכל תקין. מבט מהיר בשעון, יש!!! 1:23, אין ספק שהזרמים בדרך חזרה האטו אותי אבל אני בזמן מעולה.

יוצאים לרכיבה

יוצא משטח ההחלפה והנה לקח חמישי לשימור, 10 דקות ראשונות על האופניים מוקדשות להתארגנות. לאחר 10 דקות מתחיל להסתכל על הנתונים בשעון, ואוו… הדופק גבוה. מה קורה פה? בשלב הזה עוד מייחס זאת לשחייה הטובה להתרגשות, לקהל, לחילוף, מחליט להמשיך.

המטרה ברכיבה הייתה לרדת מ-6 שעות ולא לחרוג מתכנית הוואטים והדופק. עולה על הכביש הראשי הארוך והמייגע לאחר חצי שעה של רכיבה, מתסכל על הדופק, מה קורה פה? עדיין גבוה. מסתכל על הוואטים. הייתי צריך להיות על 155 וואט ממוצע, הוואטים היו על 162, אני מרגיש מצוין! אבל – והנה לקח מספר שש לשיפור והחשוב מכולם – מקבל החלטה קריטית ראשונה בתחרות – אני מאט, ועכשיו! אחרי שעה של רכיבה כל המדדים היו בדיוק על פי התכנון, הרגשתי טוב וידעתי שיש לי עוד כוח אבל אני "עוצר" את עצמי ונאמן באופן טוטאלי לתכנית התחרות.

95 ק"מ, מיישם תכנית התזונה והשתייה בדיוק על הקלוריה והמיליליטר, מסיים את העלייה המפורסמת בלי קושי מיוחד. בשליש האחרון של הרכיבה, מבין עד כמה חשובה הייתה ההחלטה להאט בתחילת הדרך ולשמור כוחות. ולמרות שמרגיש טוב, וזה לקח מספר שבע לשימור, ממשיך ביישום ההחלטה להיצמד לתכנית ולא לתת לתחושות הגוף להשפיע על הביצועים עד לסיום הרכיבה. מגיע לקו הסיום, 5:51, מעולה! מרגיש מצוין.

עוברים לריצה

למקטע הריצה התכוננתי הכי הרבה וזה לקח מספר שמונה לשימור, בסופו של יום התחרות נגמרת בריצה אחרי שעות רבות של מאמץ. המטרה הייתה בעיקר לא לקרוס ולסיים את התחרות בפחות מ-12 שעות. אחרי חילוף מהיר מתחיל לרוץ, מרגיש שאני רץ מאוד מאוד לאט, אבל למוד ניסיון מהאופניים, מתעלם מהתחושה. מתסכל על השעון ומחליט להיצמד לתכנית.

אחרי 10 ק"מ ראיתי מסביבי אנשים סובלים, הולכים, מדדים, יושבים וברגע הזה חשבתי על לקח מספר תשע לשימור, להתאמן בתנאים דומים או קשים יותר מתנאי התחרות. עבורי תנאי מזג האוויר בקונה היו דומים אם לא קלים יותר. הרגשתי שאני מתמודד היטב עם איתני הטבע והכל תלוי רק בי, בעייפות המצטברת וברגליים. שאר התנאים? לא נורא בכלל.

בק"מ ה 30, החום יורד, השמש מתחילה לשקוע לאיטה, מבחינת זמנים, אני בסדר, מתחיל להבין שאני מסוגל לרדת את ה-4 שעות במרתון (חלום ילדות). אבל הדופק על הגבול, קצת מסוכן להגביר, נשאר צמוד לתכנית ואף מאט כי הדופק ממשיך לעלות והנה לקח מספר 10 לשיפור, לא משנים מטרות וזמנים באמצע התחרות.

צילום: באדיבות רז שבתאי

למרות הכל אני מקבל החלטה להילחם על ירידה מ-4 שעות. מעלה את הוואטים מ-195 ל-200 וואט, סה"כ 5 וואט. אבל אחרי 10 שעות של מאמץ, כל וואט מורגש היטב ואני חש את הכאבים ברגליים ובעיקר כפות הרגליים והיבלות שהתפתחו.

עשרת הקילומטרים האחרונים, עוברים, כמו נצח. אני חושב רק על הקילומטר הקרוב 32, 33, 34… כל קילומטר זו מלחמה בפני עצמה. בק"מ ה-38 אני מבין שאני עדיין גבולי, לא הצלחתי לשפר את המהירות, אמנם העליתי וואטים, אך ההאטות בתחנות ההזנה כדי לשתות בנוסף לעליות שבדרך, גרמו לקצב להישאר באותו טווח. יש עוד 4 ק"מ, היבלות ברגליים מציקות וכואבות מאוד.

פורץ כמעט כל תכנון מוקדם (תזונה, דופק, וואטים) ומתחיל ללחוץ. הכל כואב. בק"מ ה-40 מבין שחייב להגביר עוד קצת, יש לי הזדמנות "להבקיע" באליפות עולם עם מרתון בפחות מ-4 שעות!

ק"מ אחרון, אני בקצב מטורף, דמיינתי את הרגע הזה מאות פעמים, איך אני רץ לאט ונהנה מכל שלבי הסיום. אבל עכשיו, התוכניות השתנו, רוצה לרדת מ-4 שעות. השעון מראה 3:57 שע'. הסיום לא מגיע, מנסה ללחוץ עוד קצת, רואה את השער ותוך שניות אני מתחתיו. התרגשות שיא, הדמעות זולגות. עוצר את השעון, מביט על הספרות 3:58 שע' במרתון יש! וזמן כללי 11:24 שע', שיא אישי והישג מטורף מבחינתי.

צילום: באדיבות רז שבתאי

לסיכום, אליפות העולם בקונה היא מעמד מיוחד. אחד הלקחים המרכזיים ביותר לדעתי הוא ההכנה בתנאי מזג אוויר דומים. למזלי, אני חי בפיליפינים, רב האימונים שלי התקיימו בתנאי חום ולחות קשים. הגעתי מוכן, פיזית וגם מנטלית, אבל בתחרות איש ברזל, צריך גם מזל, צריך גם שהכל יתחבר, שלא יהיה פנצ׳ר, שלא תקרה תאונה, שלא יקרה משהו שלא אמור לקרות. למזלי, הכל התחבר אצלי באותו היום. חוויה חד פעמית מעצימה. אומרים שאין כמו הפעם הראשונה ואני מקווה מאוד שלא תהיה זו הפעם האחרונה שאזכה לחצות את קו הסיום של אליפות העולם בקונה. ולפעם הבאה יש מספר חדש 11:24 שע'.