בעקבות התרגום שהביא תומר גמינדר למאמר של ג'ו פריל: "10 הטעויות הנפוצות ביותר של אתלטים". יעל גורלי מביאה את 10 הטעויות הנפוצות של האתלטים – הגירסה האמיתית
מאת:יעל גורלי
1. חומוס. היו ריצות שבהן האטתי וריצות שקיצרתי. אבל רק בשתי ריצות בחיים ממש עצרתי. הפעם הראשונה היתה בגלל דלקת בשוק. הפעם השנייה היתה בגלל חומוס. זה טעים, זה בריא, אבל לאכול אותו לפני הריצה זאת טעות שעושים רק פעם אחת בחיים (ואז עוד פעם אחת, לוודא שזה באמת מהחומוס). אגב, גם לרוץ ליד מישהו שאכל חומוס זאת טעות עוד יותר קריטית ואם זה בחדר זו הטעות הקשה מכולן.
2. להאמין לרצים. כשהם אומרים: "אני יוצא לריצה קלילה"/"קצב 6"/משהו קצר" וכו'. מצטערת, אבל יש רק את הדרך הבוטה לומר את זה להגיד את זה- רצים הם שקרנים פתולוגיים. אם מישהו היה מציע לכם מנה פלאפל ב-10 ₪. הייתם נותנים לו 20 ש"ח והוא היה מחזיר עודף 3 ש"ח – לא הייתם קוראים לו שקרן, רמאי וגנב? אז למה ככה לגנוב קילומטרים? לקח לי הרבה זמן להפנים ש"10 ק"מ בקצב 6" זה שם קוד ל"14 ק"מ בקצב 5:30". עכשיו, כשאני כבר מתורגלת, אני מקפידה לקבוע שני גבולות גיזרה לכל ריצה. כמה אני רוצה לרוץ וכמה אני מוכנה להיגרר.
"אני יוצא לריצה קלילה"/"קצב 6"/משהו קצר"
3. לקחת מעיל גשם ולא לקחת מעיל גשם. נכון, בארץ זאת פחות בעיה, כי כמה גשם כבר יורד כאן. אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת – לקחת מעיל גשם? כובע או משקפי שמש? חצאית או מכנסיים? מחמם אוזניים או בלי? מה שיפה בהחלטות האלה, שלא משנה מה תחליטו, זאת תהיה טעות. אם תיקחו מעיל גשם השמש תזרח ואם תיקחו כובע יהיו עננים. אם תרוצו עם טייטס ארוך יהיה לכם חם ואם תרוצו עם קצר יהיה לכם קר. הפתרון מבחינתי: אם יש ספק, לקחת מעיל – ואז אני מרוצה שבזכות ההקרבה שלי לא ירד גשם בכל הפארק.
בדיוק היום שכחנו את המעיל
4. לצאת לריצת שטח של שעה עם אוכל ומים שיספיקו לשעה. אין דבר כזה "ריצת שטח של שעה". יש "התכוונו לרוץ שעה אבל אז…" הלכנו לאיבוד / היתה שם גדר / התעכבנו / היה חול / הלכנו עוד פעם לאיבוד / היו בולדרים / היתה שם עלייה שפשוט דרשה שנעלה אותה. אם מישהו מבטיח לכם שהפעם, באמת, זה יהיה רק שעה – עיינו שוב בסעיף 2.
5. לצאת לשטח בלי נייר טואלט. נו, אתם יודעים, קמתם ב-5:15, בקושי הספקתם לשים נעליים, לא שתיתם קפה, לא ביקרתם בשירותים. מתחילים את האימון ואז זה נזכר להגיע…
6. לספר לאנשים שלא רצים על הספורט שלכם. זה לא מעניין אותם. אפילו לא קצת. גם אם הם שאלו "איזה מקום הגעת במרתון?" או "צריך לשחות בטריאתלון?", הם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. עוד יותר לא מעניין אותם ג'לים, גארמין וציוד בכלל. גם כשהם מחייכים או מהנהנים זה לא אומר שזה מעניין אותם. לא יותר משאתכם מעניין סוג אבקת הכביסה שלהם. כן, הם משתמשים במרכך. לא, זה לא הורס להם את הדריי-פיט. אין להם דריי-פיט, הם לא יודעים מה זה, לא, באמת, הם גם לא רוצים לדעת מה זה. תודה.
7. להתקשר לבנאדם הלא נכון ב-5:15 בבוקר. זה מתחיל כשאתם פוגשים איזה חבר חדש וקובעים להתאמן איתו. בהתחלה מכניסים לפלאפון שם פרטי. אחר כך, כדי למנוע בלבול, מכניסים את שם המשפחה- "ריצה". הזיכרון מתמלא בבני המשפחה, שמעולם לא באמת טרחתם לברר מה שם המשפחה שלהם. אתם אפילו לא בטוחים שיש לכם את המספר של מי שכרגע, בשעה 5:15, כנראה מבריז. מה תעשו, תתקשרו ל"אסף ריצה" או ל"ריצה אסף"?
8. לשכוח תחתונים. עוד אחת מהטעויות האלה שמתחילות ב"קמתם ב-5:15". יוצאים לאימון עם תיק לכל היום, ותמיד יהיה משהו שתשכחו לשים בו, אבל לשכוח תחתונים זה הכי מבאס (או חזייה, במקרה שחזיית הספורט לא הכי מתאימה לך לגופייה). טעות נגררת: להחליט שהתיק של האימון הוא בונקר מבוצר, כל מה שצריך להיות תמיד יהיה שם – ואז לשכוח בפנים את הבגדים ספוגי-הזיעה ליומיים…
השאלה היא האם ארזתי ניר טואלט ותחתונים…
9. לחשוב ש"לי זה לא יקרה". "אולטרא מרתון זה רק למשוגעים", "מה לי ולטריאתלון? אני בכלל לא אוהבת אופניים", "אבל לא שחיתי מאז כיתה ג'". נו, בסדר, שמענו אתכם. ניפגש בקו הסיום של האיש-ברזל.
10. לחשוב שלכם זה כואב יותר. ספורטאים מכורים להשוואות. כשנגמרו תוצאות המרוצים, המרחקים והפיצ'רים של הגארמין, מתחילים להשוות פציעות: מי רץ 40 ק"מ עם שריר קרוע ומי קיבל 3 שברי מאמץ באותה רגל. אם כואב לכם, אל תצפו לאמפתיה. במקום זאת, צפו לסיפור מור"ק מרתק על השין-ספליט של הרץ לצידכם. במקרה הטוב, הוא ישתתק כשיעקוף אותו רוכב על אופני יד.
יעל גורלי
סטודנטית למשפטים ופסיכולוגיה, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
