הנה תזכורת לאלה שמשום מה עוד לא שמעו על "רצי הסמטה". זהו אחד ממועדוני האתלטיקה התחרותית, המקצועיים והאנושיים ביותר בישראל (ואולי אף בעולם כולו). יוזמה אנושית להעצמתם של נערים ונערות מסמטאות דרום תל אביב ויפו. כאלה שגורלם וגורל משפחתם לא שפר עליהם, ובאמצעות האתלטיקה ובמיוחד הריצה הם סוללים את דרכם לחיים של תקווה ואפשרויות. בכל שנה, ביום שישי של חול המועד סוכות, המועדון פורס את סוכתו הווירטואלית ומזמין אליה את קהילת הרצים להיות אושפיזין שלהם בפארק אריאל שרון. ובתפריט האירוח מרוץ למרחקי 5 ו-10 ק"מ מהמהירים בישראל. מירוץ "כמו של פעם"; עממי, לא ממוסחר, שווה לכל נפש ובעיקר איכותי ובלי פוזות.
השנה, כך הרגשתי שלשום, קורה בסמטה משהו גדול. מאות רצים בחסות של אלטשולר שחם וקבוצת ירזין סלע, ובהשתתפות ערה של שלושת המועדונים של ירושלים (הסוללים, ארוחת הבוקר והרוח השניה), עמותת תקוות, רצי רמת השרון, מכבי תל אביב, Kovo2Max, רצי גבעתיים, החברים (הנהדרים) של שניאור, רצי הסוואנה ועוד קבוצות ויחידים רבים שילשו את מספר המשתתפים. זה נראה שהסמטה הופכת לרחוב ראשי, מואר, מרכזי וחשוב.
במהלך המרוץ ובייחוד בחימום ובשחרור, ובטרם החזרתי את נשימותיי לבריאה ראיתי משהו שלא שמתי אליו לב בשנים הקודמות. המון דבוקות מעורבות של נערים ונערות מתאמנים ביחד. צוחקים, תומכים, מפטפטים ושמחים בלי מחיצות של מוצא או צבע, מגדר או יכולות. אי אפשר היה להבחין מי הוא מי, אפילו לא על פי תעודת הזהות של צבע העור. מסתבר שהמועדון פרץ את הדרך החוצה מהסמטה. רבים מהחניכים היום באים מהקהילה האתיופית החדשה והצומחת ביפו. מעמדם האזרחי אמנם טוב יותר, אך דומה מאוד מבחינה כלכלית וחברתית.
״מכל הארץ באים להתאמן אצלנו, כי ספורטאים רוצים להתאמן עם ספורטאים חזקים מהם או לפחות כמותם״, הסביר לי רותם גינוסר. ורצי הסמטה האלה הם החזקים והטובים והחיוביים ביותר שיש. יונתן כרמין, כישרון גדול בריצות הבינוניות, הוא רק בן 16. והוא אחד מסימני התפנית הזו בעלילה. בן למשפחה ישראלית ותיקה המגיע לדרום תל אביב שלוש פעמים בשבוע כדי להתאמן בחברותא הזו. הוא הצטרף רק באמצע העונה שעברה וביחד עם המאמנים והחברים הוא שותף פעיל לפיתוח תחום הסבולת במועדון.
את הפניה אלינו, המשתתפים, עשה למעננו אותו מורקאמי הנזכר, כששאל: ״האם ייתכן, סוף סוף, שאדם אחד יגיע להבנה מלאה של אדם אחר? אנו יכולים להשקיע הרבה זמן ומאמץ כדי להכיר אדם אחר, אבל בסופו של דבר, כמה נוכל להתקרב למהותו של אותו אדם? אנו משכנעים את עצמנו שאנו מכירים היטב את האדם האחר, אבל האם אנחנו באמת יודעים עליו משהו?״.
אם כל אחד מאיתנו יתאמץ עוד קצת, כדי לדעת רק עוד מעט על הצעירים האלה ומשפחותיהם, על גורלם ותקוותיהם. אם נצליח גם בשאר ימות השנה לתרום ולהיות מעורבים, להתייצב לצידם כשאחרים בזים להם ומתנשאים עליהם. אם נאמץ אל הלב את המוטו (מתוך הכרזת האו״מ "לכל באי עולם בדבר זכויות האדם") שהודפס מתחת למספר החזה ״כל בני האדם נולדו חופשיים שווים בערכם. כולנו בני אדם״. אז לא רק שנעשה טוב להם ולאתלטיקה הישראלית. אלא נעשה המון למענה של חברה אנושית מתוקנת וטובה הרבה יותר – ״כי זה כל האדם״.
הרי אלה בדיוק המלים האחרונות והאופטימיות של מגילת קהלת אותה יש מאיתנו שקוראים בדיוק בחג הזה. וזה מחייב. לא?