מאת:איל הראל
פרק א'
חלפתי את חצי המרחק, 21.1 ק"מ כבר אחרי, רק חצי דקה פיגור. הנשימה כבדה, הדופק עולה, הגוף מתחמם והשרירים כואבים ומתקשים. מבט הצידה, ששי שרצה לידי נראית בשליטה מלאה בקצב הריצה, רגועה ויציבה. אני אומר לה שלא אחזיק את הקצב ואני צריך להאט, היא מאשרת שגם היא מעונינת להאט ומוסיפה "אבל לא נתפרק". הקצב יורד מעט אבל הגוף לא נענה. ששי מציעה "תרוץ קצת אחרי ותתמקד רק בי, כשלי היה קשה זה מה שעשיתי ויצאתי מזה".
כחמישה חודשים קודם החלטנו יובל אשל, שותפי לאימונים, ואני לרוץ מרתון באביב 2007. הזכרונות של יובל מחום פדובה 2006 (27 מעלות) ושלי מחמימות אדינבורו 2006 (24 מעלות) דוחפים אותנו להעדיף מרתון בחודש מרץ או תחילת אפריל בכדי להנות מקרירות אירופאית. את רומא אנחנו פוסלים בגלל משטח האבנים הסלולות שיעשה לנו שמות ברגלים, ציריך יורדת מהפרק מאחר ולא מתחשק לנו להסתובב בלי לדעת איפה אנחנו ובפריז כבר רצנו. ההחלטה נופלת על רוטרדם, אמנם 15 באפריל אבל מסלול טוב ו "אין סיכוי שיהיה חם באמצע אפריל ברוטרדם" קובע סוכן הנסיעות בפסקנות. עבורי זה יהיה מרתון חמישי ושבועיים אחריו אסגור חמישים, זו מתנה ראויה אני קובע לעצמי ומתכוון לשפר את שיאי האישי.
במהלך המרתון
נקודת הפתיחה לאימונים טובה, הצלחתי לשפר את השגי במחצית העונה בכל המרחקים מ 5 ק"מ ועד לחצי מרתון, ואני חוזר לאימוני הבסיס ומגדיל מרחקים. בחודש פברואר עוד מספיק "לגנוב" טיול קצר לניו-זילנד לפני עליה נוספת בעצימות האימונים. מהתאוריה ונסיון העבר האישי למדתי על חשיבות מנוחה מספיקה לאורך תקופת האימונים ובין אימון לאימון. תוכנית האימונים נבנתה בהתאם והתבססה על 5 אימונים שבועיים תוך שילוב ימי מנוחה לפני ואחרי הריצה הארוכה. אני משתדל לרוץ 100 ק"מ בשבוע ומטפס ל 120 ק"מ בשבועיים הקודמים לשלב החידוד. התוכנית כוללת כמה שיותר ריצות "חצי ארוכות" למרחקים של 18-25 ק"מ, 4 ריצות ארוכות בלבד למרחקים של 32-38 ק"מ וריצת איכות אחת בשבוע עם העדפה לריצת קצב על פני הפוגות ארוכות בכדי להמנע מפציעות.
האימונים מתקדמים היטב והריצות הארוכות טובות במיוחד. הבטחון העצמי עולה ומתייצב ברמה גבוהה בפרט לאחר אחת הריצות הארוכות אותה שידכנו למירוץ כפר סבא. התייצבנו מוקדם, לקחנו מספר ושבב ויצאנו לריצה מכפר סבא לרשפון וחזרה במטרה להגיע לקו הזינוק 3-5 דקות לפני הזינוק למירוץ. לאחר 24 ק"מ הגענו, בזמן המתוכנן, לקו הזינוק והצטרפנו ל 10 ק"מ נוספים אותם אני גומע בקצב ממוצע מהיר מהצפוי.
שבוע ליום הגדול, אני מרגיש מוכן ומשוכנע שאשפר משמעותית את תוצאת המרתון שלי. יובל, שנאלץ לפרוש עקב פציעה, שולח לי e-mail שכותרתו "תתאמן גם בריצה קלה בצהרים", מעדכן אותי בתחזית מזג האויר הצפוי, "כך גם התחילה התחזית לפדובה אשתקד" כותב ומציע "לא להמנע מריצה קלה בתל אביב במזג אויר דומה". התחזית המעודכנת בשלב זה עדיין מתחת ל 20 מעלות ואני מניח שעם זה אוכל להסתדר.
הגענו לרוטרדם ביום שישי ולאחר התמקמות במלון נגשתי לקחת את מספר החזה והשבב, ומקבל עדכון שעקב החום הצפוי הוחלט להוסיף שתי תחנות שתיה. להקדים את המרתון, המתוכנן לצאת לדרך בשעה 11, לא נערכו. החום שמורגש היטב כבר ביום שישי ממשיך לטפס ככל שמתקרבים לירית הזינוק.
קצת לפני הזינוק ששי ואני נפגשים ומחליטים, למרות החום, להתחיל בקצב המתוכנן של ארבע וחצי דקות לק"מ (3:10 למרתון). ששי מזהירה שאם תרגיש שזה מהר מדי תאט ואני כמובן מסכים איתה. ניר, שמתכנן לרוץ מהר יותר, מצטרף אלינו במתחם הזינוק ושלושתינו מנסים להעביר את הדקות הנותרות בהסתתרות בלתי אפשרית מן השמש. זינוק, יציאה לדרך, ק"מ ראשון ארבע וחצי דקות בדיוק, בק"מ הרביעי חולפים על פני בז'ה ומקסים, המחובר אליו, מנסים לקבוע את המינימום לביג'ין. קילומטר עשירי מקדימים מעט (44:34), בולעים ג'ל ראשון. 15 ק"מ, החום כבד, אבל הקצב נשמר. ששי נסוגה מעט, רצה בעקבותי 2-3 ק"מ ואח"כ חוזרת לצידי. חם, חם מאוד, "זה לא יגמר טוב" אני חושב לעצמי. חצי מרחק, אני מקבל את עצתה של ששי, נכנס אחריה ומנסה להתמקד רק בה. רץ עוד קצת, אבל הראש בשלו "זה לא אחראי, ככה תגמור בבית חולים". לאחר 23 קילומטר אני מגיע להחלטה הקשה לוותר, עובר להליכה ורואה את ששי מתרחקת קדימה. הלכתי כ 3 ק"מ וחזרתי לרוץ. בקילומטר ה 28 אפשר לחתוך לסיום, מנפנף לשלום לציפי, אשתי המודאגת, באופן שאינו מסגיר את מצבי, מחליט שאסיים את המסלול וקובע לעצמי מתכונת להמשך, "רוץ 2 ק"מ ולך דקה – שתיים". מרבית הרצים סביבי משלבים קטעי הליכה כך שאיני חריג בנוף. בשלב הזה הזמן כבר לא חשוב, העיקר להגיע לקו הגמר שנחצה לבסוף לאחר 3:55:32 שעות לוהטות.
חם ברוטרדם
מארגני המרתון החליטו להפסיקו לאחר כשלוש וחצי שעות עקב התמוטטות רצים והעומס הכבד על בתי החולים, הורו לרצים לעבור להליכה והחל מנקודה מסוימת (אותה עברתי לפני כן) חסמו את המשך המסלול. עקב מצבי המפוקפק והמיובש, לא קלטתי את ההוראה לעבור להליכה, אבל בהחלט התפלאתי שמרבית הרצים הלכו בקילומטרים האחרונים, מחזה בהחלט מפתיע ולא שגרתי במרתון.
החום הכבד השפיע על כולם. ששי לא התפרקה, האטה מעט, חצתה את שער הסיום בזמן מרשים של 3:16 ולימדה אותי פרק ראשון בהלכות נחישות. בז'ה קבע שיא אישי נאה אבל יאלץ להתחרות פעם נוספת בדרך לביג'ין. אחדים האטו, אחרים עברו להליכה, והיו גם כאלה שרצו עד אובדן הכרה.
למרות שהגעתי למרתון מוכן מאי פעם, אני שלם עם החלטתי לוותר ולעבור להליכה. בניתוח האירועים שעברתי נדמה לי שהייתי על סף התייבשות וטוב שידעתי להגיד לעצמי "עד כאן".
פרק א' מסתיים ב-אכזבה…
פרק ב' כאן
לתגובות איל הראל
