מאת:יוחאי האס

"אני מתנשף בעליות הקשות של הרי חבל קרנטיה מגיע לדפקים גבוהים מוריד עוד הילוך. אני כבר על 2539 והשיפוע הולך וגובר , עוקפים אותי מימין ומשמאל והרגליים זזות לאט והעליה לא נגמרת, נשארו "רק" עוד 158 ק"מ ואני עובר לעמידה, זקנה על על אופני קיבוץ משאירה אותי הרחק מאחוריה וצועקת לעברי בגרמנית "שנל שנל" ואז….. שני פנצ'רים בבת אחת".

אני מתעורר שטוף זיעה בבוקר שלפני הטיסה. מנסה להתאושש מהחלום עובר על הרשמ"צ לראות שלא שכחתי כלום, מסדר המפקד,הכל כבר ארוז ושקול, עם האוסטרים אפילו גרם אחד יותר אסור להעלות למטוס, אני הולך לשרותים עוד פעם אחת מוציא מהמזוודה את הטריינר ושני זוגות תחתונים, או עכשיו אני בדיוק במשקל.
אני בדרך לנתב"ג, כמה טלפונים לחברים אחד לצביקה (המאמן) לתדרוכים אחרונים : "ביום שישי (יומיים לפני התחרות) תרכוב 130 ק"מ חזק ותצא מיד 5000*4 על 17.5 דק' לסט, 2 דק' מנוחה בן סט לסט כדי לשמור על הקצב ברגליים". אני מהנהן בראשי ושוקל פרישה.

"ארזת לבד?,מישהו נתן לך להעביר משהו? האם אתה סוחר סמים?" היא שואלת בשדה ואני כבר במטוס מחכה להירדם. ברקע רעש המנועים. קול מוכר, לא בשפה שלי מסביר בנפנופי ידיים לעבר יציאות החרום, אני במטוס של חברת אוסטריין-אירליינס פוקח עיניים ומנסה להיזכר מאיפה הקול המוכר, אה כן אני נזכר שהייתי רואה סרטים בצבעי דגל הלאום (בלי הלבן).

נחיתה בערב במדינת חוק וסדר בבירה, טיסת המשך ואחרי שעה קלה נוחתים בקלגנפורט שבחבל קרנטיה, עיר בת 100,000 תושבים, אגם למרגלותיה (לא היא לא מזכירה את טבריה),אני מחפש את המלון שלנו 200-300 מטר מה IRONMAN CITY לפי פקידת המלון "בשביל הנוחות והגישה הקרובה לתחרות".
לאחר הרחבת מעגל החיפושים נמצאה האבדה ברדיוס של 6 ק"מ. אני פוגש את חבריי יואב וגולן (חיבוקים) ודלית (נשיקות) שהגיעו יום לפני, דלית עושה פסטה שהאיטלקים יכולים לקנא. מוציא את חלקי הפזל מהקרטון, מרכיב, מחבר, ובסוף יש אופניים.
כבר 23:00, הגיע זמן לישון.

בוקר יום חמישי
יוצאים לרכיבת הכרת מסלול 60 ק"מ. פוגשים רוכבת צעירה. יואב, גולן ואני כבר מתחילים בגישושים "אני מקצוענית כבר 18 שנה (היא בת 40) איך לא זיהיתם אותי" בנימה נעלבת ובורחת קדימה, בעליות היא מאטה ל-40 קמ"ש, לא יודע איך לא זיהינו –פרננדה קלר – ברזילאית – הופיעה בכל שלטפרסומתמגזין אפשרי לפני התחרות וזאת לא הפעם האחרונה שהיא מראה לי את הגב (וזה כן מה שאתם חושבים).
הרבה רוכבים ורוכבות נפגוש בכבישים היום, כולם מגולחי רגליים כך שהזיהוי לפעמים בין זכר לנקבה לא קל אז צריך קודם כל להסתכל לחזה (טוב מה חדש ?).

כבר ערב, יוצאים לריצה קלה 8 ק"מ. מתחיל זרזיף, ארוחת ערב, ממשיך טפטוף, הולכים לישון, גשם לפרקים, יום שישי בוקר, גשם חזק, ארוחת פסטה + פנקייק + סלט + שתייה, מבול (איפה נח), מרק אלן, אלוף עולם (הוואי) 6 פעמים, נושא נאום: ברוכים הבאים בלה ..בלה.. בלה.. הגשם ייפסק מחר.

יום שבת
היונה (של היבשה – לא של השלום) מגיעה, בבוקר כיוון מנועים אחרון בדיקת חליפת שחיה באגם בין הקרחונים עד למצוף וחזרה, נכנסים לתדרוך באוהל המרכזי שנהפך לאוהל צף (ורובו שקוע). תדריך ראשון בגרמנית 45 דקות – הקול נשמע מוכר……. ואחריו באנגלית, אני חיכיתי לעברית …וחיכיתי.
המשכתי להסתובב ב IRONMAN CITY שמלאה בכל הציוד הדרוש לטריאתלט המתחיל (חליפות שחיה ב-2000 ש"ח זוגות אופנים ב-50,000 ש"ח ועוד). בכל שהותנו באזור התחרות נראית נוכחות צבאית מוגברת, אנו הישראלים שמחנו ששומרים עלינו יותר ומודעים לבעיות… אך צבא זה תפקידו להקים ולפרק את ה-IRONMAN CITY, אה כן אין להם נשק.

מכניסים אופניים לשטח ההחלפה תצוגת אופנה של אופניים – ה' ישמור – כל כך הרבה פחמן מרוכז במקום אחד, גלגלים לא מהעולם הזה, הייתכן שכאן הומצא הגלגל? איזה שילדות (לא רק של אופניים), אחרי כמה שעות בתצוגה תלינו את השקיות של הריצה והאופניים בשטח ההחלפה, אני עצמי תליתי עם השקיות כמה שיני שום, עין כחולה, רגל של ארנב, שמתי שקל אחד בנעל, סובבתי תרנגול מעל הראש, כמובן חמסה על האופניים והלכתי לדוג. גולן מסביר שהחתול השחור שחצה אותנו זה עתה שווה בערכו לחצי מהשקל שהנחתי בנעל כך שאנו עדיין בעודף.
חזרנו למלון באוטובוס, מאחור תליתי נעל ובכניסה למלון תליתי את הדגים.
הלכנו לאכול פסטה אחרונה לא לפני שקיבלנו השראה איך צריך לרכוב (פרולוג טור דה פראנס), 20:00 שרותים ולילה טוב, לא מצליח להירדם, שירותים וחוזר למיטה הדופק יורד ל-130, נחירות.

יום ראשון – יום התחרות
04:00 בוקר טוב ושירותים, אוכלים משהו קטן ושירותים עדיין חושך, שירותים, עולים על המונית לנק' הזינוק. מנפחים אויר בגלגלים עולים על חליפות – שמע ישראל אחד – ו-10 דק' לזינוק אנחנו עדיין מאחורי הגדרות – אין כניסה לתחום החוף לאף אחד.
7 דקות לזינוק נפתחים השערים 2,100 איש מסתדרים בקו החוף לאורך 200 מטר באוירה מדהימה עם D.J. מחשמל של אלפי מעודדים ומוסיקת remix של "Big In Japan" בפול ווליום בגרמנית.

הספירה לאחור מתחילה

השעה 06:59:50 והספירה לאחור מתחילה .10…9…..8…..
בחצי המרחק הספקתי לשתות חצי אגם, כמה מכות, רגליים וידיים באויר, בעיטות פיצוצים…..נכנסים לתעלה 800 מטר לסוף השחיה, עדיין צפוף, דופק סביר לכל אורך השחיה, מקום 67 חילוף איטי (מחליף לבגדי רכיבה) ולדרך מסלול של 60 ק"מ*3 מתחילים לרכוב לאורך האגם, מכת אגו ראשונה – הבחורה הראשונה עוקפת אותי (אחת מתוך 4 מכות), המסלול עובר בין כפרים שנראה כאילו היו השראה של ד'אלי, משקיפים על האגם שזה עתה שחינו בו, חוצים יערות ולאורך כל המסלול עידוד בלתי פוסק של מאות אנשים בצידי הדרכים כאילו אנחנו עכשיו בתחרות הזאת סביב צרפת, תחנת שתיה ראשונה והרוכבים סביבי מתפעלים מצהלות השמחה שלי: "אני לא רגיל לצ'ופרים האלה" מסנן בעברית ואפילו הוסיפו Isostar, בננות, תפוזים, עוד חטיף, הכל פרוס על עשרות מטרים.
סיימתי סיבוב ראשון ואני צריך שירותים (קלה), מכת אגו שניה – פרננדה קלר חולפת על פני בקצב מסחרר. התחרות נמשכת, יותר ויותר רוכבים עוקפים אותי, מכונות דיווש אוטומטיות ואני נזכר שהם בעצם צאצאי הברברים והוויקינגים שכבשו את אירופה, כל רגל שלהם עמוד חשמל בפני עצמו…, אמצע הסיבוב השני נותן עוד נגיסה ב Power-Bar וחושב לעצמי שעם מדענים היו ממציאים אותו הם בטח היו מנסים אותו קודם על עכברים.
את עשרת אופנועי השופטים שומעים רק כאשר הם ממש קרובים, נראה כאילו הם שמים משתיקי קול באגזוז ובשריקות חזקות מפזרים את הדרפטינג.
בתיה – אין כמוך – שטיינברג עם חולצת marshal על גבי אופנוע חולפת על פני הרוכבים ומסמנת בתנועות ידיים – תתרחקו אחד מהשני או שתחטפו עונש על דרפטינג, עליה אחרונה ונשארים עוד 30 ק"מ לסוף הרכיבה, עוברים ליד הכפר האחרון, 4 זקנים יושבים על ספסל ועושים את "הגל" לכבודנו, אני נזכר בקטע מהספר של ארמסטרונג בו כריס קרלמייקל מסביר ללאנס "אפשר ללמד אדם לשלוט בכח שלו אבל אי אפשר ללמד אדם להיות חזק" ואני תוהה לגבי מי שלא נשאר כח בכלל….. תפילה אחרונה – אל אלוהים מריחים את סוף שלב האופניים, משחרר קצת רגליים, נכנס לתחנת ההחלפה, מחליף לריצה ומשחרר 2 דק' בשיחים הקרובים את כל מה שנצרתי ברכיבה, אללי אנחת רווחה יוצא מפי.
בסוף הרכיבה אני הרוכב ה-332 בטיבו (יש מה לשפר). מרגיש טוב בתחילת הריצה ושומר על קצב של 4 ועשרים דק'ק"מ, טיפה מהר מידי מהתכנון, את ה-11 הראשונים אני על 51 דק', אני נזכר באימונים לקראת התחרות הייתי אוכל כמו חזיר מתאמן כמו חמור רק רחוק אלפי שנות אור ממה שהשפן עושה ועכשיו אני רץ כמו כלב.
לקחתי לריצה 4 ריבועי נייר טואלט, למקרה הצורך, שלא יהיה כבד, אבל ראיתי אחד שלא הצליח לשלוט בצרכיו וכך גם חצה את קו הסיום.

בכל התחרות, עד הק"מ ה-21 בריצה מתיישר עם מה שעשיתי באימונים, ה-21 הנותרים מתיישרים עם מה שחיפפתי. אני טיפה יורד בקצב, אני בק"מ ה-30. המרתון מתחיל להראות לכמה מהמתחרים כמו צעדה, פשוט אזלו כל מאגרי האנרגיה, אפילו לא ג'אול אחד בודד, אני כבר מאט ל-5 דק'ק"מ ועוצר בתחנת השתייה לכמה שניות התרעננות וממשיך הלאה, השלפוחיות ברגליים כבר מזמן לא עושות עלי רושם. עוד 5 ק"מ לסיום העונש, פקודות מהמוח לרגליים "רוץ יותר מהר" לא מתקבלות בברכה, אני כבר מריח את הפיצות ושאר המאפים מתחממים לכבודי בתנור, עידוד לאורך כל הדרך עוזר לי מאד לשמור קצב ולא "ליפול" , 2 ק"מ אחרונים ואני שומע את הכרוז מדווח על חוצי קו הסיום, אני מתחיל להגביר,עוקף עוד מתחרה, 100 מטר לסיום בתוך ה"משפך" ופתאום יש לי כוח ונותן ספרינט אחרון הישר לזרועותיהן של מחלקות המדליות ,איזה זרועות, אני מנסה לכרוע לנשק את הרצפה ולהגיד תודה לכל מי שהביאני עד הלום, אך מייד השרירים שלי מזכירים לי שכל ה"יום ספורט" הזה בהחלט הספיק להם ושום כיפופים מיותרים של גופי לא נחוצים עוד, השעון מורה על 9:38:47 שעות, את המרתון סיימתי ב 3:21 שעות באפיסת כוחות, בירכת הגומל.

אני על מיטת המסג'ים בהתחלה על הגב, אח"כ מתהפך על הבטן, כל כך חיכיתי לרגע הזה, יעברו עוד כמה ימים עד שכל חומצת החלב תתמוסס בדמי. אני בדרכי לחגיגת האוכל למסיימי התחרות, שעון ה Polar שלי מראה על 11,345 קלורית שעפו להן ברחבי אוסטריה, הגיע זמן לעבודת שרירי הלסת. מהתנור יוצאות המון חתיכות ג'אול עם גבינה צהובה, ג'אול עם פטריות וזיתים, סנדוויצ'ים, עוף, עוד ועוד ,אני טורף ללא הכרה, תרנגולות שלמות מתאדות בתוך הפה, עוגות נמסות כבר על הלשון, אבטיח …יחד עם הקליפה, בקיבה כבר לא נשארו מיצי עיכול.
אני מתפנה לשלפוחיות ברגליי והולך לאוהל הרפואה, מחזה מצמרר של מתחרים שחזרו מ"שדה הקרב" נגלה לעיני, עשרות אינפוזיות תלויות באוויר ומתחתיהם – הגיבורים. צביקה –אימן, ניהל, עזר, נזף, תמך, הסביר, עודד, שמח, הבין, יעץ – פישמן {100^(תודות*8 +42)} מגיע לקו הסיום מקבל ממני חיבוק על כל השנה האחרונה שאימן אותי ואני מתוודה בפניו ש"לפני חודש וחצי במקום 160 ק"מ רכיבה עשיתי רק 159", צביקה מחייך ויודע שזייפתי קצת יותר.
רובם כבר מגיעים, כבר 14 שעות מאז החלה התחרות, המארגנים עוברים למדוד עם לוח שנה. השלב הקשה של היום הגיע, לקחת את הפקלאות ולזחול למלון. את התכניות שהיו לנו לאחרי התחרות – מסיבות וריקודים – נאלצים לדחות לגנוז לימים מעייפים פחות.

למחרת בוקר מתעוררים רעבים ונזכרים שבכל שהותנו חלמנו "שניצל וינאי ואפל שטרודל אחרי התחרות". חיפשנו את המקום הכי טוב בעיר, הפעלנו סוכנים, שלחנו מרגלים, לבסוף "בפיאצה המרכזית" לחש לי יואב מעבר לכתף, מתיישבים נרגשים לשולחן, באנגלית עילגת אני מבקש להגשים את חלומי ובאנגלית עוד יותר עילגת מסביר המלצר שאת השניצל נוכל למצוא רק בבירה והקינוח המדהים זה עתה נגמר. אני כמעט מתייאש אבל בשעה שהחבר'ה הלכו לחרוט על גופם M של בוגרי IRON MAN אני הסתפקתי ב-M של McDonald’s הפעם עם הרבה צ'יפס וקטשופ והמבורגר כפול מוגדל וקולה.

תם לו עוד שבוע קצר עם היום הארוך ביותר בשנה.
חזרה בישראל, מגיע הביתה, שמח לקבלת פנים כתומה כשבזוית עייני קולט מעטפה חומה שמבשרת מרה שחורה.

תודות נוספות:
למאמני השחיה שלי – גיא ונירית, יואב, טל מחנות ספיד-אופן, צח והצוות מ-טיים טרייל העולמי.

בריצה – ה-M של צלמי ה-IRONMAN – ויתרתי על הקעקוע