לאתלטים המתפרנסים מריצה יש תכלית אחת ויחידה, והיא לרוץ כמה שיותר מהר, להיות במאמץ מתמיד לשפר את התוצאה שלהם. ולאור עובדה זו נשאלת השאלה, מדוע בישראל, בקרב קהילת הרצים החובבנים, גם כן יש סגידה אחר שיפור זמן הריצה, יהיה המרחק אשר יהיה? בשורות הבאות אנסה לענות על שאלה זו, ואף להציע אלטרנטיבה.

אין עוררין על יתרונותיה הבריאותיים של הריצה | צילום: פלאש 90

עוד כתבות ריצה בשוונג
20 מיתוסים בריצה שחייבים לדעת
10 מסלולי הריצה היפים והנכונים בישראל
מאמן או מדריך ריצה – זה באמת מה שחשוב?

איפה נולדה האובססיה?

אין עוררין על יתרונותיה הבריאותיים של הריצה. מקצת מהיתרונות הם חיזוק העצמות והשרירים, שיפור פעילות הלב, וכמובן התרומה לתחושת הרווחה הנפשית. אולם, כאשר מגבירים את מהירות הריצה, כלומר מותחים את הגוף אל הקצוות, מופיעים לא מעט חסרונות. מרב הפציעות של הרצים החובבים מתרחשות בשני מצבים, הראשון הוא הגדלה לא הדרגתית של מרחקי הריצה, והשני הוא בריצות המהירות, כלומר ריצות בקצבים שהם הרבה מעל סף חומצת החלב. כדי לשפר את מהירות הריצה יש לבצע אימונים מהירים ועצימים (כדוגמת אימוני אינטרוולים). אולם, ידוע הדבר שככל שרצים מהר יותר כך העומס על העצמות והמפרקים גדל, ואיתו הסיכוי להיפצע. כמו כן, מחקרים מדעיים הראו כי בעקבות אימון מהיר ועצים ישנה היחלשות של המערכת החיסונית למספר שעות (לעומת אימונים מתונים). לכך יש להוסיף את תחושת ההנאה שנפגמת אצל חלק ניכר מהרצים בעקבות ריצות מהירות ועצימות (כן, ברור שאצל חלק מסוים מהרצים התחושה היא הפוכה).

אז מדוע בכל זאת לכל כך הרבה רצים חובבים יש אובססיה בדבר שיפור מהירות ריצתם, מלבד האתגר האישי הטמון בכך? מדוע בקבוצות ריצה רבות התכלית המרכזית היא שיפור מהירות הריצה?

מדובר בעניין חברתי ותרבותי עמוק | צילום: מארק נומדר

כמובן שאין תשובה אחת, אבל לדעתי, מדובר בעניין חברתי ותרבותי עמוק, המושרש בנו הישראלים. החטא מתחיל בבתי הספר, שם מקדשים מורי הספורט את הריצה המהירה, ומעניקים ציון גבוה יותר ככל שהתלמיד או התלמידה רצים מהר יותר. החטא ממשיך בבר-אור הצה"לי, אשר מדרג את איכותם הגופנית של החיילים בעיקר על פי מהירות ריצתם. לדעתי, יש קשר בין תרבות המערב, זו המקדשת את החיפוש המתמיד אחר משכורת גבוהה יותר, מכונית ובית גדולים יותר, לבין המרדף אחר תוצאה מהירה יותר בריצת 10 ק"מ או 42 ק"מ. המאצ'ואיזם הישראלי להוכיח למי יש יותר גדול, מתבטא גם ברצון להוכיח שאני רץ מהר יותר. ואולי בכלל פני הריצה כפני החברה, וכמו שהישראליות הישנה חגגה פעם את קצבה האיטי והקבוע של פריחת הפרי והיום חוגגת את קצבו המהיר של הג'יפ הנוצץ, כך גם המרדף הבלתי נגמר אחר שיפור מהירות הריצה.

לבגדי לחץ בשוונג-שופ לחצו כאן

הפתרון? לרוץ כדי לרוץ

אל מול אווירה זו, אני בא ומציע מודל ריצה אחר. לרוץ כדי לרוץ, ולא כדי לשפר את מהירות הריצה. להביט תוך כדי הריצה פחות פעמים בשעון המשוכלל שצועק לנו את קצב הריצה ולנסות להתחבר לתחושות שלנו, לנסות לרוץ בקצב שנעים לנו, יהיה הקצב אשר יהיה. לרוץ ריצות בקצב נוח, כאלה המאפשרות לנו לשוחח עם הרצים לידינו. ריצות בקצב מתון אשר מקטינות משמעותית את הסיכוי להיפצע ואף מחזקות את גופינו. אפשר, ואף רצוי, לשלב ריצות בקצבים מהירים, אבל לא כתכלית הסיבה לנעול את נעלי הריצה. להתמקד בהנאה שבריצה ולא להיגרר לאובססיה של שיפור תמידי במהירות הריצה.

אנשים מאמצים הרגלים שמעניקים להם הנאה ולא סבל | צילום: צלמי שוונג

אין שום בעיה שתכנית אימונים לריצת 10 ק"מ, 21 ק"מ ואף מרתון לא תכלול אימונים לשיפור המהירות, לא ריצות אינטרוולים ולא ריצות שינויי קצב (פארטלק). רבים ממתאמניי צלחו ריצות מרתון עם תכניות אימון ברוח הזו, ואף העידו כי נהנו יותר לעומת תכניות האימון בהן נדרשו לאימונים מהירים ועצימים. הם עשו זאת גם אם לא שיפרו את שיאם האישי, אז מה, למה זה כה משנה?

ידוע הדבר שאנשים מאמצים הרגלים שמעניקים להם הנאה ולא סבל, וידוע הדבר שרוב האנשים נהנים פחות בריצות מהירות ועצימות. אין לי ספק שבאווירה בה רוב הריצות נעשות בקצב נעים ונוח, יצטרפו יותר אנשים לקהילת הרצים, ויותר מכך, יותר רצים יתמידו בהרגל הכה בריא וחשוב של ריצות כחלק מאורח החיים.

ניר אבישי כהן | מאמן ריצה