קיריל פוזניאקוב (משמאל)

כתיבה היא שילוב של אימון וכישרון, כמו כל דבר אחר בחיים זה תמיד הולך יחד. פעם דימיתי סופר לפעלולן ג’אגלינג – כל אחד יכול עם שני כדורים, ושלושה עם מעט תרגול – זה די קל – ארבעה, חמישה ושישה… זה כבר משהו אחר. אז מה לכתוב כאן? סיכום אישי? גורנישט, את מי זה מעניין, למרות ששפכתי מספיק ’דם’ של עניין לפני שבועיים. זאת סגירת מעגל של השנה הזאת, לא משהו שקשור לתאונה המחרידה שלי ושל מרטינה. זה משהו שקשור לתרבות הספורט שלנו כאן – תרבות ספורט הישגי שאיננו. "אל תבכה!" אמר לי ד"ר רובי שליו, מורי ורבי בתורת האימון במכון ווינגייט. בעצתו ’הפסקתי’ לבכות. התמודדתי מול דברים שלא למדתי בשום קורס מאמנים בכירים מזורז .קורס הפוליטיקה המסריחה של החיים (בספורט). מאז היו קרבות נוספים, גדולים, קטנים, חלקם ניצחתי וחלקם הפסדתי, אך בסופו של דבר נשארתי עומד איתן על רגליי, עומד מאחורי האמת (המטומטמת) שלי. אבל אין ספק שהתעייפתי, החשק להשגת המטרה אבד, לא הרגשתי שהדברים באמת חשובים לסובבים – הם לא מאמינים והם לא מאמנים.

הגעתי למסקנה שההתעסקות בספורט הישגי איננה רלוונטית למאמנים בישראל, מכיוון שאין כאן ספורט הישגי. לא משנה מה או מי הדובר המהוקצע ביותר שיאמר אחרת, אני פשוט אצחק לו בפרצוף – הספורטאים האמתיים מצביעים ברגליים כמו בשיר – ’הוא עזב לארץ אחרת’. אז החלטתי ללכת על פשרה (עם עצמי), האימון המקצועי יהפוך לתחביב רציני, הלוא אף אחד גם לא ירגיש בהבדל. אחד הספורטאים האהובים עליי בקבוצת מומנטום, יעץ לי שאם אני רוצה יותר ספורטאים ויותר להתקדם, אני צריך ללמוד להתחיל ל’ספר סיפורים’. אתה תופס ספורטאי ברמה 5 ומספר לו "סיפורי עלי באבא" שהוא ברמה 9 – ’אתה קונה אותו מיד’ – תראה שזה יעבוד יופי – זה נורא פשוט. 27 דקות ל 20 ק"מ? תגיד לי אתה נורמלי? זה קשה!

אז חיפשתי מטרות חדשות. את קיריל פוזניאקוב הכרתי בעיקר דרך מערכת המיילים למרות שהתחריתי נגדו עוד בישראל. רוכב ישראלי שמעולם לא היה חבר נבחרת ישראל ובמילים בוטות – אף אחד לא השתין לכיוונו מלבד מאמנו. בשלב מאוחר יותר זה פשוט כבר הפך בעייתי. כיצד אפשר להכיר ברוכב שנמצא 5 רמות מעל כולם? מה נעשה עם השאר? כיצד נקבל תקציבים לנבחרת? נעשה נבחרת אחת לקיריל ונבחרת שנייה דרג ב’?

לא עניין אותי שום דבר. התכוונתי לעשות זאת כדי להשקיט את המצפון הכואב כי לנו, הרוכבים (האמתיים), שווה מישהו, כמו קיריל פוזניאקוב שייצג אותנו באליפות העולם, אולימפיאדה, טור דה פראנס?

ישנן פרוטקציות של פעם בחיים, טוב נו… לא פעם בחיים, פעם ב… עשר שנים. אלו היו הפרוטקציות בהן השתמשתי כדי לעזור לקיריל. בסופו של דבר, הצלחנו להגיע לדרג ’גבוה מאוד’ בצבא שלאחר תקופת מה השיב: "שיחזור לכאן, יישפט וייתן את הדין… אחר כך נראה מה אפשר לעשות". אז לך ותסביר ש"הדגנרט" הזה, קיריל, קיבל לפני שנה אופניים מאחד בשם יוהאן ברוניל, לא סתם אופניים, אופני נג"ש של הבוס – לאנס ארמסטרונג עמם הוא ניצח את הטור דה פרנס. להדיוטות – אתה לא מקבל אופניים של הרוכב הטוב ביותר בעולם, מהמנהל הספורטיבי של הקבוצה החזקה בעולם – ככה סתם, האופניים של לאנס ארמסטרונג הם לא מתנת ברÎמצווה.

בבלגיה, שם שוהה קיריל בשנתיים האחרונות, הוא נבחר לרוכב הנוער המצטיין של שנת 2007. הוא שבר שיאים של 30 שנה!!! ובברזיל, מדינת האופניים’ – קיריל הוא כוכב. וכאן בישראל? הוא רק רוסי שלא גדל בקבוצה הנכונה – כאן נסתם הגולל.

כדי להתקדם בישראל צריך, רחמנא ליצלן, לפחות את אחד מהדברים הבאים (ביחס יורד):

אבל זהו, שאת קיריל לא עניין ’להתקדם בישראל’, הוא רצה ’קצת’ יותר מזה. לפני חודש החלו תחנות הצדק לזוז, דווקא באמצעות האמצעים הכשרים והמסודרים בצבא. כתבנו מכתב חנינה חדש, ארוך ומסודר בו קיריל סיפר קצת יותר והסביר לשלטונות הצבא שהוא מבקש סליחה. המכתב יכול היה למלא סדרת טלנובלה של 300 פרקים, מה שעצוב בו שהכול היה אמתי. בסופו של דבר קיריל ביקש לחזור ארצה, להסדיר את העניינים ולייצג את מדינת ישראל באליפות העולם הקרובה באופני כביש. בינתיים, קיריל שובר שיא היסטורי, מנצח בÎ11 מרוצי נוער בבלגיה ונבחר לרוכב המצטיין לשנת 2007.

אלעד פלטין מאמן ומנהל את קבוצת סגל מומנטום רוכבים עם תנופה
ורכז קורס מדריכי אופניים בביה"ס למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט