בזמן האחרון נדמה כאילו כל דבר בריצה פתאום מרגש אותי. לצאת לארוכה בבוקר, הייתי אומרת שבשלב הזה של חיי זה שגרתי למדי. לפעמים אני חוששת שיום אחד אמלא תיק מים, אארוז תמרים ואכוון שעון מעורר – בלי לקבוע ריצה למחרת, סתם מאינרציה
מאת:יעל גורלי
אבל איכשהו פתאום הארוכה של יום שני היתה מלהיבה כל כך שקמתי לפני השעון. יומיים אחרי זה, באיצטדיון, התרגשתי לסיים את ה-800 האחרון ב- 4 פעמים 800 והתרגשתי בדרך חזרה כי זה היה האימון האחרון באותו שבוע. הכי התרגשתי כשסיימתי את הסימולציה לקראת הר ועמק, שלוש ריצות של שעה באותו יום. תודה לנעליי שהביאוני עד הלום, אני נכנסת לטייפר!
יש שלוש סיבות להתרגשות הזאת. הראשונה – פרפרי הר ועמק. החיסרון היחיד במירוץ הזה הוא שיש אותו רק פעם בשנה. אם חשבתי שכבר הפסקתי להתרגש ממירוצים, אז הנה ההוכחה שלא. אני מאד מתרגשת, עד שכבר התחלתי להתרגש מעצם העובדה שעוד יש מירוצים שמרגשים אותי (שזה כבר מוגזם).
השנה אני מנסה לרוץ ברביעייה, ולמרות שרוב האנשים אמרו לי שאני דפוקה בשכל (לפחות זה הביטוי שבו השתמשו העדינים שבהם), אני מאמינה שאצליח להנות מזה.
כתבי שוונג במרתון ניווט תומר גמינדר בחזית ויעל גורלי מימין. משמאל אבי אדלר
"רצתי כל מרחק או זמן שהתחשק לי"
צילום:קובי אורן
הסיבה השנייה היא המנוחה שאחרי הר לעמק. עדיין לא ברור לי איך אעשה אותה, אני הרי "בכלל לא רצה הרבה", אבל ברור לי שאני צריכה לנוח. כשאני מנסה לחשוב על זה קונקרטית, אני לא יכולה לדמיין את עצמי רצה רק פעמיים בשבוע, או מוותרת על הארוכות. נצטרך למצוא פתרון, כי אם הגוף שלי לא יקבל מנוחה, הוא ייקח אותה.
אם למישהו יש פטנט איך רצים בלי לרוץ, זה זמן טוב לספר לי. רק אל תספרו לי על אופניים, גם אחרי ששדרגתי אותם למשהו שזז קדימה כשאני מדוושת, זה לא זה.
הסיבה השלישית היא שפתאום מחלחלת לי ההבנה של מה שעשיתי בחמשת החודשים האחרונים. פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת "וואו!". הניסיון שלי לשמור על נונשלנטיות ועל הנאה מהדרך הסתיר לי את ההישגים. אני יכולה לתת רשימה של מירוצים ותוצאות, אבל זה פחות חשוב.
מה שחשוב לי הוא שבחמשת החודשים האלה רצתי כל מרחק או זמן שהתחשק לי. אולי אני קצת מגזימה באמירה הזאת, כי היו ריצות שוויתרתי עליהן מראש בגלל שידעתי שהקצב מהיר מידי, והיו כאלה שויתרתי עליהן פשוט כי הייתי עייפה. אבל בעצם, ריצות כאלה תמיד יהיו. במבט לאחור על התקופה הזאת, אני לגמרי גאה בעצמי, וגם מופתעת.
מעניין מאיפה זה הגיע. זאת אומרת, כשהתחלתי לרוץ, שני ק"מ במישור היו אתגר. אחרי כמה שנים, כבר הבנתי שאני יכולה לרוץ 10 ק"מ בלי לחשוש שלא אסיים את הריצה. והיום עדיין קשה לי לשמור על קצב סביר בארוכות, אבל איכשהו הפכתי למישהי שעושה מרתון בלי להתכונן וזה רק קצת מעייף אותה. זה בדיוק המקום שבו רציתי להיות, ועכשיו השאלה – לאן ממשיכים מפה?
זה לא בדיוק פוסט-מרתון-בלוז, אבל הבנתי שאם אני שומרת על קילומטראז' שבועי גבוה, אני חייבת גם לשמור על מחזוריות. לנוח מידי פעם, להגביר מידי פעם, לגוון את סוגי האימונים. הדרך הכי פשוטה לעשות את זה היא לגוון את המטרות. מעולם לא רצתי "בשביל" מטרה, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. אבל אני מרגישה שאני צריכה "משהו" להתכוונן עליו.
למישהו אחר הייתי אומרת שזה הזמן לחזור לריצה "אמיתית", כלומר להגביר את הקצב, להתביית על איזה מירוץ 10 ולהכנס בו. לא יודעת, זה לא מאד מפתה אותי. איכשהו הרעיון של לעבוד קשה בשביל לרדת מ- 50 דקות ל- 10 ק"מ נשמע לי הזוי. כלומר, זה לרוץ את המרחק הזה ב- 2 דקות פחות מהשיא האישי. אז? לעשות אינטרוולים, להגדיל את הסיכון לפציעה, בשביל 2 דקות? מילא אם אלה היו 2 דקות של שינה בבוקר. איפשהו בין כל ריצות השטח, הקסם של המספרים העגולים הפסיק לעבוד עלי.
אני חושבת שעדיף בשבילי להמשיך לזרום. אם יש מטרה אחרי הר לעמק, היא לנוח על זרי הדפנה. לא להיגרר לעוד משהו, לא לנסות לשמר את הקילומטראז'. אולי למצוא את נוסחת הקסם החדשה, שבה רצים בלי לרוץ. לחזור למי שהייתי לפני חצי שנה, ששואלים אותה למה היא מתכוננת והיא עונה "אני סתם רצה".
הבלוג של יעל גורלי- רצה על זה
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
