הסיכום שלי להכנות למרתון אמסטרדם, המרתון הראשון שלי. הפעם טור אישי לגמרי. אתם מוזמנים להזדהות, או לא
מאת:תמי ששון
לא הגעתי להפגנת המיליון, למרות שגם אני בעד חלב ישראלי וצדק חברתי (רצתי בבוקר 32 ק"מ).
לא נסעתי למסיבת הפתעה ליום ההולדת של חברתי דקלה (למחרת היתה לי 'מסכמת').
לא אכלתי מהסלטים והעוגות במסיבה של אביטל (קפצתי לAM PM לקנות לי יוגורט).
לא רכשתי בזמן את כל ספרי הלימוד שהיה צריך ליום הראשון ללימודים (ככה זה שעסוקים בחישוב נפחים ולא שמים לב לתאריכים).
לא דאגתי להגיע לסופרמרקט באופן רציף, והיו ימים שהילדים חיו על פופקורן וקורנפלקס (מי שם לב? העיקר שיש לי מספיק ג'לים).
לא ויתרתי על אף ברזייה בשדות ובפארק, (בטח לא על הנפלאות עם המים הקרים,עצרתי בהן אפילו במהלך "חצי מרתון פארק הירקון").
לא קניתי סנדלים חדשים (השקעתי ב"נעלי התאוששות" של סאקוני).
לא הפסקתי לכבס ולתלות (יש רק זוג אחד של מכנסי ריצה שיכול לשאת את החום והלחות).
לא עמדתי אפילו בהדרן בהופעה של שלום חנוך ב"שוני" ( רצתי 26 ק"מ בבוקר. הוא שר את "מחכים למשיח", עם אורית שחף מ"היהודים". מעולה).
לא חששתי, והתחלתי לרוץ ב-04:30 על שדרות רוקח. הרי אי אפשר באוגוסט להיות בחוץ אחרי 8:00 בבוקר. (בהזדמנות זו ראיתי בדיוק איך לבושים בני הנוער אחרי מסיבה בגני התערוכה: נורא. הן בעיקר לא לבושות).
לא סחבתי שקיות של קניות (רק חסר שייתפס לי הגב עכשיו).
לא ירדתי לבריכה ברגל, כדי שלא אצטרך לעלות (אני לא "מבזבזת רגליים").
לא הסכמתי לארח את כל המשפחה הענקית שלי, בלי עין הרע, בראש השנה ובסוכות (טסתי אחרי כמה שעות לאמסטרדם)
לא חדלתי לרגע לחשוש: האם אצלח את תכנית האימונים הזו? האם באמת הפעם אגיע לקו הזינוק? (יש לי ניסיון מר עם שני מרתונים קודמים).
לא שמרתי על מכסת הסקס הדרושה. (לא צריך להסביר, נכון?)
לא הקפדתי תמיד על שעות שינה (וזה עלה לי בחולשה, כאבי רגליים וקושי בהתאוששות).
לא צפיתי בסרט כמעט כל הקיץ ("ג'ננה בסוואנה" בתלת מימד בשעה 17:00 זה לא נחשב. גם שם ניצלתי את הזמן לשינה).
לא פספסתי כמעט אף זריחה. אין מראה מדהים מזה. (לפחות את השמש אני תמיד משיגה).
לא דיברתי כמה שבועות עם כמה מחברותיי הטובות (זה ממש משעמם, שלא לומר מעייף אותן, לשמוע מה אני עושה רוב הזמן).
לא התעצלתי, ובעקבות סיפורים של רצים שהקיאו לאחר ששתו מהברזייה בכניסה ליער בראשית, שכנעתי את אחד החברצים וביחד לקחנו גחלים ממדורה ישנה, וכתבנו על הקיר אזהרה (כן, זה אנחנו, וזו היתה הזדמנות לנוח קצת אחרי 25 ק"מ).
לא התקמצנתי, ומיד רכשתי כמוסות ותרכיז כורכום, כי שמעתי שזה "אנטי דלקתי". (אם יגידו לי שסנפירי דגים מאודים במי גשם זה טוב, מיד אתפתה גם לזה).
לא זלזלתי, וקיבלתי מחסיד ברסלב בצומת מדבקה שטוענת באדום: "אתה קם בבוקר, ברוך השם, כל השאר בונוס". (באמת צריך לחזור לפרופורציות לפעמים, לגבי מה שהגוף שלי אמור ויכול לעשות).
לא העמסתי על עצמי. לאחר ריצה של 34 ק"מ, התקשיתי להתאושש. זה היה הזמן להכריז על כניסה לטייפר (אפילו שהיו עוד חמישה שבועות ליום הדין).
לא "לקחתי ג'ל" כל חצי שעה בארוכות. איך אפשר להתרגל לדבר הזה??? אפילו הפעולה שמתארת את השימוש בו היא מתחום התרופות (על אף שאני ממש אוהבת אספרסו, לאב).
לא התפתיתי לרוץ יותר מהר גם אם הצטרפתי למהירים ממני (כמעט כולם, בעצם), כי אני יודעת: החיפזון מן השטן. (אני משקיעה בכמות….לא באיכות).
לא התעייפתי מלהסביר מדוע אני די צולעת בזמן האחרון ומדוע אני מרימה רגליים על כל כיסא אפשרי. (אך קצת התעייפתי מהתגובות. אני דווקא חושבת שאני נורמאלית לגמרי).
לא הפסקתי לתהות: מה יהיה ב"יום שאחרי"? ( וכבר ידעתי, התיאבון שלי רק נפתח…)
לא דילגתי על 'חלומות סיוטי הלילה' הקשורים למרתון המתקרב…(כרגיל: השעון לא מצלצל,לא מוצאת את הנעליים, מפספסת את הזינוק, כאלה….והפעם גם: הג'לים לא נכנסים לכיסים של המכנסיים, הסוליה של הנעליים מתפרקת שניה לפני הזינוק).
לא הרגשתי, השבועות נקפו, והתכנית שהתחילה במאי כבר הגיע לסיומה, והמרתון בפתח.(איך הזמן טס כשמזיעים).
לא יכולתי להסתיר את הדמעות. ארבעה ימים לפני המרתון הגיעה הבשורה לה חיכינו 1935 ימים. (שמחתי לדעת שאני יכולה לפנות מקום במחשבה ובעיקר בלב, למשהו חשוב אפילו יותר מהמרתון).
לא התרגשתי. וכמו לפני מבחן נהיגה, בו אמרתי לעצמי – זה בעצם רק עוד שיעור, הודעתי לעצמי שזו בסך הכל עוד ריצה ארוכה. ממש ארוכה. זה הכל. אבל הגוף…התרגש מאד, שמר על עצמו והוכיח לי שהוא יכול לרוץ לאט יותר ממה שאני יכולה לתאר. לאט יותר מאימונים ספוגי לחות בתל אביב. לאט יותר מכ- 90% מהמשתתפים הנוספים. וכך קרה שרצתי וסיימתי את המרתון, בחיוך, גדול, בקלות, רבה, ללא עצירות והליכות, ללא שום תופעות לוואי, קירות, משברים, דמעות ושאר מרעין בשין. אני את הרוביקון חציתי. ואף אחד לא באמת יודע או זוכר כמה זמן זה לקח ליוליוס קיסר, כי לא זה מה שמשנה, נכון?
איור: מאיר מירב
והנה ה"לא" האחרון:
לא שוכחת להודות לכמה שליוו וילוו בהמשך- שלל החברות והחברים שפרגנו ותמכו, דורית גאון, אורית שמש, ד"ר דיוויד ג'ופי, (אזהרת קיטש): אייל –בעלי, שנחת בסחיפול ותוך שעתיים חיכה לי עם בגדי ריצה בק"מ ה-37 וליווה עד הסוף.
ומעל הכל – לאבא, המנטור, סולל הדרך, שיודע להעריך ולהרגיע בו זמנית.
למחרת בערב, כבר תיכנתי את השעון מחדש: 12.1.2012. מרתון טבריה. כי עכשיו, אני ממש מוכנה למרתון.
תמי ששון
מתחילה הכי לאט שלה ואט אט מאיטה (ומסיימת בחיוך)
מאיר מירב
כשנשארים על המסלול – לגיל אין גבול!
