עונת המרוצים נפתחה. רובנו כבר הספקנו להשתתף במרוץ או שניים ואנחנו כבר מתכננים מכאן והלאה. אך בינינו, בשקט בשקט, מתחבאים אלו שלא ממש התחילו אותה. אלו שנאלצים כעת לחשוק שיניים ולעבוד קשה כדי שיוכלו לשרוד את העונה, להגשים חלום או שניים על הדרך, ולהמשיך לפנטז על קריירה של ריצה. חלום? מציאות? או בכלל סיוט?
מאת:אילן גולדמן
בכל בוקר הוא פוקח את עיניו, מתהפך על המיטה הקשה, מחייך חיוך לבן רחב – חשוף שיניים ומודה לאל על מה שיש לו. כזה הוא. אופטימי. הוא לעולם אינו מתלונן על כך שהוא קם שעות רבות לפני שכל המדינה מתעוררת. ההיפך. הוא רק מוקיר תודה לסדרי היקום. הוא מזנק על רגליו הפנתריות כבר בארבע, סליחה… אולי אני מגזים, בארבע וחמישה…לבוש באימונית הספורט המבריקה אותה קיבל בתרומה, מוכן להתחיל עוד יום קשה. סליחה, שוב הגזמתי, לי הוא קשה, בשבילו זהו משחק ילדים. "אני צעיר – זה הזמן לעבוד, אין ברירה", הוא המוטו המתנגן דרך קבע. כמו מנטרה קסומה שמכריחה אותו לא לחשוב או להשוות כלפי האחר.
את עבודתו בפינוי כלים במזנון הוא כבר מזמן החליף: "אני מרוויח הרבה יותר עכשיו", הוא אומר בחיוך. "לפחות כפול". אבל הוא עובד גם כפול שעות, מעייף את גופו כפליים, ומאבד את סיכויו להיות רץ איכותי בכפל מכופל בריבוע. הוא מתחיל כל יום עבודה על המשאית, אחרי ריצה של לפחות שעתיים בשדות, באצטדיונים או בכל מקום שיקבל את מדרך רגליו הדקיקות, בשעה שהציפורים עוד צוחקות עליו מהעצים. הוא מתעלם. הוא חי את החלום. אולי האשליה.
הוא לא מוכן לוותר עדיין. הוא צעיר. הוא עדיין מאמין כי יש לו סיכוי. אני כבר איבדתי תקווה בשבילו. התוצאות שלו טובות. הוא רץ מהר, ממש מהר, ממש ממש מהר, כמו שכולנו מרטיבים כי אי פעם נרוץ. "תחזיק את הידיים למעלה" הוא נובח עליי בכל פעם שרצים ביחד. "תחזיק את הראש למעלה", אני חושב בליבי. "אל תוותר כי אני וויתרתי עליך".
והוא ימשיך לחלום (צילום: Navy))
הוא עולה על המשאית החלודה בכל פעם, מטפס עליה בקושי לאחר שרגליו זועקות עוד מהאימון. אבל לא אכפת לו, הוא חוסך כסף. למה הוא חוסך כסף אתם תוהים? כדי שיוכל לעוף לארצות רחוקות בניסיון להגשים חלום ריצה. הוא עושה זאת כבר בכל עונה. המרוצים מתחילים והוא נפקד מקו הזינוק לטובת פירוק גופו ומילוי כיסיו "בכל טוב". הוא נזהר לבזבז. כל דבר נחשב עכשיו כמותרות. אפילו כוס קפה בחוץ ודמי רישום למרוץ אינם באים בחשבון. אני כבר יודע לא לדחוק, שלא ירגיש לחץ מיותר. כל שקל שעוזב את הכיס הוא פחות כמה "בירים" (המטבע באתיופיה) בארץ הולדתו, אליה הוא נוסע למתוח את שריריו ולהגשים חלומו.
באותה משאית חלודה יש לו כבר תפקיד חשוב. ככה הוא. נאהב על ידי כולם. הם לא יודעים מי הוא. הם רק נדהמים בכל פעם מחדש מכוחו וכושרו. נדהמים כמה הוא יכול לסבול. הם בטח מנצלים את זה, אבל זו כבר באמת השערה שלי. בינתיים המרוצים חולפים להם. כולם צוברים ניסיון, והוא, הוא צובר משהו אחר. ניסיון חיים אולי. הרס אימוניו יתכן. לא נורא, "זה רק ספורט", אומרות מילות השיר המאוס.
זה ריטואל חוזר. כולם נוסעים, מתחרים, נהנים, והוא, אותו בחור שנחשב לא רע בכלל ואפילו טוב, אינו שם. לא בביאליק, לא בצהלה, לא בנייקי, לא בטוליפ, לא בעפולה, לא בפארק, לא בחצי, לא במלא, לא במסכמת, לא במחסלת, לא בברלין, לא באמסטרדם, לא בלילה, ובטח שלא ביום, לא בירח ולא בשמש. הוא עובד מצאת החמה עד צאת העונה. הוא מעמיס ארגז כשאחרים מעמיסים גביעים, מניף קרטונים, כשאחרים מניפים ידיים. כעת בואו נניח לו, המשאית מחכה.
וכך, הוא יחל את עונתו כמה חודשים אחרי כולם, אחרי שחסך את כספו למחנות האימונים באתיופיה. המדינה ממשיכה ותמשיך להטיל את מימיה ורפשה עליו ועל חבריו. הקברניטים דבקי הכסא ימשיכו לטעון כי הוא וחבריו אינם מספיק טובים. המדינה, ואותה שרה ממונה ויועצי חצר מלכותה, עדיין מצפים ממנו ומחבריו להביא תוצאות, טרם פיו יפלוט הגה בבקשות "מוגזמות". והוא, ימשיך להסתכל על מד הדופק שלי בפליאה מבלי שידע דופק מקסימלי מה הוא (מעולם לא היה ברשותו שעון דופק), ימשיך לרוץ מבלי שעבר ולו בדיקה אחת שכל אחד מאיתנו צלח עשרות פעמים, והוא המקצוען אשר אינו יודע מה המקצוענים לועסים, והוא החזק פסיכולוגית שאינו מודע לקיומם של הפסיכולוגים, והוא הפצוע הזקוק למדרסים אשר אלו מעולם לא נודעו לרגליו, והוא המתאמן על פי תכנית שמעולם לא תוכננה, והוא זה שמנצח את כולנו בניצחון שלעולם לא יושלם. והוא זה שיפסיד כשאנחנו נמשיך בחיינו בעוד הוא יוותר לנצח על אותה משאית מחלידה.
אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
