פציעה אקוטית נגרמת מחבלה ישירה כמו מכה או חבלה עקיפה כמו קריעת שריר, וכן גם, בקריעת רצועה כמו עיקום הקרסול מנחיתה לא טובה. הפיזיוטרפיסט גדי טנא מביא עצות לטיפול בפציעה אקוטית  

מאת:גדי טנא

חבלה בגוף יוצרת נזק ומוות של תאים. בגוף מתחיל מייד תהליך ריפוי שמטרתו החזרת היכולת להשתמש במקום הפגוע. לריפוי הרקמה 3 שלבים עיקריים: דלקת אקוטית, שלב ייצור סיבים וכיווץ הפצע, ושלב סידור הסיבים וארגון הצלקת.

דלקת אקוטית
בשלב זה הגוף יוצר דלקת כדי לרפא את הנזק הרקמתי שנוצר בגוף. החומרים המשתחררים מהתאים שנפגעו יוצרים תגובת שרשרת אשר מפעילה אנזימים בשם קוקס. אלו יוצרים פרוסטגלנדינים ומפעילים אותם. חומרים אלו יוצרים הרחבת כלי דם, חום מקומי, רגישות מקומית ומאפשרים את התחלת תהליך הריפוי. מטרת השלב הזה הוא "חבישה" עדינה ראשונית של האזור הפצוע וניקוי שלו מפסולת שעשויה להביא לזיהום מקומי.

שלב ייצור סיבים וכיווץ הפצע
בשלב זה שמתחיל בד"כ כחמישה ימים אחרי הפציעה הגוף שופך על המקום הפצוע סיבי קולגן ואלסטין רבים במטרה ליצור רקמת חיבור ראשונית שתחבר בין הקצוות שנקרעו. במקביל מגיעים למקום תאים בשם מיופיברובלסטים אשר "אוחזים" בשני צידי הקרע ומקרבים בינהם. פעולה זו יוצרת רקמה גסה יחסית שאם תישאר ללא שינוי בגוף היא תהיה כר נוח לפציעות חוזרות.

שלב סידור הסיבים וארגון הצלקת
בשלב זה הגוף "קורא" תחת איזה עומס אמור המקום לעבוד ולפי זה נפטר מחלק מהסיבים אשר מסודרים בכיוון לא נכון ובונה עוד סיבים בכיוון הנחוץ לפעולה תקינה של הרקמה. בשלב זה צריך להעמיס על המקום עומס מבוקר אשר יסביר לגוף בדיוק מה לעשות אך לא יפגע ברקמה ההולכת ונבנית. פיזיותרפיה בשלב זה, אשר מתאפיין בפחות כאבים, חשובה לא פחות מאשר בשלבים הראשונים.

לכל שלב בטיפול יש דגשים והנחיות מיוחדים, טכניקות מתאימות ואבני דרך. על הפיזיותרפיסט להתחשב בשלבים השונים לטובה ולרעה – עליו להיות בעל ידע מעמיק בתהליכי ריפוי אחרת יוכל לגרום לנזק על ידי עודף טיפול בשלב מוקדם או להיות זהיר מדי בשלבים מאוחרים של הריפוי – שתי פעולות שאינן תורמות לפתרון הבעיה של המטופל.

תהליכי ריפוי בבעיה כרונית הריפוי מבעיה כרונית הוא אתגר מורכב לכל מטפל. ככל שהגישה לבעיה נקודתית יותר, כך הסיכוי לפתרון קטן יותר. הפתרון צריך להכיל את כל הגורמים שהוזכרו ולאפשר לאדם להתמודד עם חוסר הסבילות לפעילות ממנה הוא סובל באמצעים שמתאימים לו. ניתן למצוא את הטיפול המתאים ביותר בבדיקה פיזיותראפית מקיפה ומעמיקה. טיפול כזה דורש השתתפות פעילה והתמסרות של המטופל ברמה של שינוי הרגלים, החדרת שגרת תרגול, שינוי דפוסי מחשבה ועוד.

חוסר סבילות לפעילות
הבעיה המרכזית של רוב המטופלים עם כאב כרוני הפונים לפיזיותרפיה היא חוסר יכולת לבצע פעולה מסוימת כמו ישיבה ממושכת, כיפוף לרצפה, קימה משכיבה, קליעה לסל ועוד…

כאשר סובלים ממגבלה כזו זמן רב, סביר להניח שרוב הסבל הנגרם מהביצוע אינו נובע כבר מרקמה שמאיימת להיפצע אלא מפעילות עצבית "מכאיבה" שנוצרת בתגובה לתנועה או לפעולה. תנועה שכאבה בעבר נתפסת על ידי המוח כאיום ולכן כשהיא מופיעה הוא שולח לתודעה כאב, שמטרתו להגן על האדם. העובדה שאין איום אמיתי או פוטנציאלי אינה רלוונטית לעוצמת הכאב או למשכו. הכאב יכול להיות חזק מאוד ולהימשך זמן רב למרות שאינו נובע מרקמה פצועה באמת.

אצל ספורטאי כזה מתפתחת חולשה מקומית משום שמערכת העצבים מנסה למנוע מהגוף מלהעמיס על המקום (למשל דואגת שרוב העומס בקימה, הליכה או ריצה יהיה על הרגל שלא נפגעה). הפעילות העצבית המוטורית למקום עוברת החלשה (איניביציה). זה יוצר חולשה נסתרת המעודדת התפתחות של פיצויים שונים (למשל התחזקות לא מבוקרת של הרגל השנייה, הליכה בצורה שנשענת על רצועות וגידים ולא על שרירים וכדומה).

המוח שמבין בשלב מסוים שהרגל הפגועה חלשה יותר מחפש דרכים להגן עליה. הדרך הטובה ביותר שהוא מבין היא למצוא ברגל מקורות כאב. על ידי הגברה של אותות שונים שמגיעים מהרגל נוצרים כאבים שונים ומשונים הקשורים ישירות ובעקיפין לפציעה הראשונית.

טיפול פיזיותרפיה בשלב של כאב ממושך וחוסר סבילות לפעילות
הפיזיותרפיה בשלב זה צריכה לעסוק בכיבוי מקורות כאב פיקטיביים אלו ובמקביל בהעמסה מבוקרת כדי לחזק את הגוף כנגד נטייתו להחליש את עצמו. לשם כך נחוצים טכניקות טיפול שונות, תרגילים ספציפיים וכמובן הסברים לחינוך הספורטאי הפצוע, משום שהבנת תהליכים אלו מאיצה את ההיחלצות מהם.
—————————————————————————————————————
גדי טנא פיזיותרפיסט מומחה בפציעות ספורט במרכז "medix"