בכל יום, מגיע השר להגנת העורף אל הכנסת. כמו כל אחד מחבריו לעבודה, גם הוא מתזז בין המליאה, חובות פרלמנטריות שונות ומסיבות עיתונאים. אך שונה הוא מרובם: מתן וילנאי אינו מתחיל יום ללא פעילות גופנית. מאבטחיו מלווים אותו בין חדר כושר, רכיבות על אופניו והליכות. "זו התעקשות לא פשוטה. הפרלמנט הוא מקום קשה"
מאת:אילן גולדמן
את מתן וילנאי פגשתי לראשונה בעת שהסיר אופניו מרכבו, במגרש החנייה המאובק אל מול חוף צמח. וילנאי "קילף" את אופני הטרק הכחולים מרכבו בנינוחות מפליאה והתכונן למלאכה שהוא כה אוהב לעשות – לרכוב עליהם. זה היה בהקפת הכנרת האחרונה אשר התקיימה לפני כשבועיים. השר הגבוה להגנת העורף אשר מעביר את מרבית זמנו במשכן הכנסת על חדריו ואגפיו, הגיע כמו כל אחד מ- 11,000 משתתפי הארוע, לדווש מסביב הכנרת.
בסקרנות ספורטיבית אופיינית, פצחתי בשיחה עם השר שהוליכה לכוס קפה אשר הובילה להזמנה אל הכנסת. הזמנה שכולה ספורט ובעיקר אופניים. כך מצאתי עצמי ביום גשום של חודש נובמבר, נכנס אל הכנסת החמימה ויורד אל הקומה השנייה, הלא היא קומת הממשלה והשרים, מעוזם השקט של נבחרינו. עוד הספקתי לחזות בסגן השר ליצמן, מנצח על שביתת הרופאים מספת הנוחות במסדרון ובשאר הנבחרים מתכוננים להצבעה הסוערת על "חוק סולברג". כעת קולו הרגוע של השר וילנאי הזמין פנימה.
וילנאי – השתתף בהקפת הכנרת
על אופניים מצ'וקמקים
מתן וילנאי אינו רוכב חדש. את אופניו ותשוקתו לרכיבה גילה השר הרבה לפני "בום" האופניים" של העשור האחרון. וילנאי מדווש למרחקים עוד משנת 1985, בהיותו בן 41 ואלוף טרי בצה"ל, כשהדרך לראשות המטה הכללי נראית מובטחת באופק. אהבתו לאופניים ניכרת מיד. ברגע שאלו עולים בשיחה, ברק ניצת בעיני השר. הוא נשען לאחור בניחותא ובקלות שוקע לשיחת רוכבים – "לוחמים", המסיחה את דעתו מ"קרבות" היום של המשכן. "התגלגלתי לענף האופניים דרך חברים, הייתי אז ילד בן 41", מתבדח השר. "הגעתי דרך שכן שלי וביחד הקמנו חבורה של 12 רוכבים שנפגשים כל שבת בהרי יהודה. אני רוכב 26 שנה באופן קבוע ולפני כמה שנים עברתי גם לכביש, ראיתי שהכביש יותר טוב לכושר".
"בהתחלה המאבטחים היו רוכבים איתי.
אחרי זה הם גילו כי לא כל אחד יכול לרכוב"
וילנאי החל לרכוב על אופניים פשוטים מאוד, כספורט, מבלי לדעת כי הוא מקדים ב- 15 שנה את ה "בהלה הגדולה". "לא שמתי לב שאני וותיק", מודה השר בתום לב. התחלתי על אופניים מצ'וקמקים, בדיחה, כמו אלה שהיו לי כשהייתי ילד, מעין 'ראלי' כאלה עם מהלכים מצחיקים שלא דומות לכלום. מברזל, כבדות, עם הילוכים שלא מתחלפים. רק אחרי שנים עברתי למשהו נורמאלי והתחלתי להתאמן. קניתי אופניים בניו-יורק כי עוד לא היו אז אופניים בארץ".
רוכב בדרך אביו
השר וילנאי לא בחר באופניים יש מאין. אהבתו לארץ ישראל ולאדמתה, אותה ירש מאביו, הגיאוגרף וההיסטוריון המפורסם זאב וילנאי, היא זו שהובילה אותו לתחום. "הרכיבה היא פשרה בין הליכה לבין נסיעה", קובע השר וממשיך, "הדרך הכי ראויה להכיר ארץ היא הליכה. ירשתי את זה מאבי שהלך את הארץ לאורכה ורוחבה. גם כשאני הייתי בצנחנים הלכנו המון אבל זה באמת הספיק לי. היופי ברכיבה הוא שאתה עדיין מחובר לשטח ולארץ ישראל. אצלי הרכיבה מגיעה קודם כל מהמקום של חיבור לארץ ורק לאחר מכן הכושר".
כיצד עושים ספורט כשיש סביבך מאבטחים שחייבים לבוא לכל מקום?
בהתחלה הם (המאבטחים) היו רוכבים איתי אבל הם גילו כי לא כל אחד יכול לרכוב. מהר מאוד הבינו (בשב"כ) כי צריך מקצוענים ולא היו כאלה, אז עכשיו מלווה אותי רכב. בהקפת הכנרת ליוו אותי שוטרים על אופנוע אך בדרך כלל יש ג'יפ מאחוריי. לפעמים ברכיבות שטח יש לו בעיה להיכנס לסינגלים (שבילים צרים) אז אנחנו קובעים מקומות מפגש בכניסה וביציאה מהם. מידי פעם מגיעים מאבטחים שהם משוגעים לדבר והם מצליחים לרכוב איתי.
"ניקוי הראש הוא היעד העיקרי ברכיבה שלי", מודה וילנאי כשאני שואל, האם ביכולתו להניח את העבודה בצד בזמן הפעילות הספורטיבית. "אתה אמנם בחבורה אבל בסוף אתה לבד, בשקט, בראש נקי, עם הנוף. אני מתנתק לגמרי"
מצליח להתנתק לגמרי ברכיבות – וילנאי
"קרעתי את אוזן שמאל, היא הייתה תלויה על
התנוך. אני חושב על הנפילה כל פעם שאני
עובר שם. אז הייתי פרחח"
דבר נוסף ממנו וילנאי צריך להתנתק במהלך רכיבות: נפילה קשה אותה עבר בשנת 2005, בה כמעט איבד את אוזנו השמאלית. "בצנחנים, כשיש תאונת צניחה קודם כל מצניחים את הפלוגה, כדי להתגבר על הפחד", מסביר השר על התמודדותו עם החשש ליפול שנית. נפלתי קשה, קרעתי את אוזן שמאל, שברתי 3 צלעות ואת הכתף. האוזן למעשה הייתה תלויה על התנוך ורופאה קטנטונת בשם הלן הצילה אותי. היה קשה לי לחזור לאותה נקודה בה נפלתי, אני חושב על הנפילה בכל פעם שאני עובר שם. אז הייתי פרחח ופרא אדם", הוא אומר בחיוך רחב, "היום אני נזהר, יורד ירידות מסוכנות ברגל, רוכב עם קסדה סגורה".
"אני לא מתאמן בחדר הכושר של הכנסת.
שם אתה לא מנקה את הראש, תמיד ייגשו אליך וידברו איתך"
גם בימים של פעילות פרלמנטרית עמוסה כמו היום בו הוזמנתי לבקר, השר אינו מוותר על הפעילות הגופנית. חלק מהאני מאמין שלו, כי אנשים חייבים לקום מהספה, ו"לקבוע את גורלם בעצמם". מתברר כי כבר באותו הבוקר, בילה וילנאי שעתיים במכון הכושר במושב בו הוא מתגורר. "אני לא מתאמן בחדר הכושר של הכנסת כי שם אתה לא מנקה את הראש. תמיד ייגשו אליך וידברו איתך".
האיש הפעיל מבין בני דורו בכנסת, מתעמל עם מאמנת צמודה אשר עובדת איתו על משקולות ואירובי. "אני מתאמן יום כן יום לא, אני לא יכול יותר. בשישי בבוקר אני הולך 8 ק"מ עם אשתי וכל שבת אני על האופניים". בחישוב פשוט, חמישה אימונים שבועיים. "זו התעקשות לא פשוטה, הפרלמנט הוא המקום הכי קשה".
"אומר בעדינות, כי מהדור שלי אני חושב שאני היחיד (שמתאמן), אני מסתכל על החברה שלי מהצבא, מהפוליטיקה, בודדים עוסקים בפעילות גופנית בצורה הוליסטית שלמה. דווקא בתור חייל לא היה לי זמן, בייחוד בפער בין דרגת סרן לאלוף. כשהייתי בפנימייה הצבאית של ריאלי בחיפה, כילד, היינו רצים כל בוקר את העלייה התלולה עד לפנימייה. כל בוקר היו קורעים לנו את הצורה", נזכר השר. "הייתי אחד מהחזקים אך מעולם לא חשבתי להיות ספורטאי".
את הירידות עם קסדה סגורה – וילנאי על אופני ההרים שלו
"הספורט עמוס בפוליטיקה. הייתי שר הספורט,
ראיתי איך זה נראה שם"
אתה חושב שיום אחד בעיות ביטחונית עלולות להוריד אותך מהאופניים?
אותי לא יורידו מהאופניים, רק כשאני אחליט. יגיע גיל בו אחליט להפסיק לרכוב אבל יש עוד זמן. החוליות שלי דפוקות מהצניחות ואפילו הפיזיותרפיסט שלי אומר לי להמשיך לרכוב. רק עכשיו חזרתי מברלין עם אישתי ועשינו את כל העיר על אופניים – יחד, הסבתא והסבא, 30 ק"מ כל יום. גם כשאני נוסע לארה"ב, אני הולך בסנטרל פארק. לא קורה שאני יוצא ליותר משבוע מבלי לקחת את בגדי הספורט שלי. ללא ספורט אני מרגיש לא טוב עם עצמי.
היית מעדיף להיות ספורטאי אם לא הצבא והפוליטיקה?
מה שאני עושה מספיק לי. בתחילת דרכי היה לי ברור כי אהיה חייל ולא ספורטאי וההמשך לפוליטיקה היה טבעי. בין כה וכה הספורט נגוע בפוליטיקה ואני תמיד טוען: המקום העמוס ביותר בפוליטיקה הוא השלטון המקומי ואחרי זה הספורט. הייתי שר הספורט וראיתי איך זה נראה שם.
לוילנאי אין תכנונים גרנדיוזיים הקשורים לספורט, הוא מקבל אותו כפי שהוא ומעריץ מרחוק את אלו הנוסעים לתחרויות מאתגרות ברחבי העולם. ליבו נכמר בכל פעם שרוכב אופניים נפגע ובשיחה בינינו הוא מגלה לי: "רוכב האופניים שנהרג לא מזמן, שלום גרוסמן ז"ל, היה קצין אצלי".
"חייבים לעשות משהו כמו בכל מדינה מתוקנת. התחלתי משהו בתור שר ספורט ולא הספקתי. זה יוצר מתח כל העניין הזה, אתה מחפש דרכים צדדיות לרכוב כל הזמן. מ.ע.צ אומרים ואולי בצדק, כי צריך להרחיק את הרוכבים מהכביש אבל צריך לעשות שבילים לרוכבים ולפתח אותם כל הזמן, זה הרבה יותר זול ובעולם יודעים לעשות זאת. זה הספורט העממי הגדול ביותר, מה שראית בכנרת הוא פסיק וחייבים לתת לזה מענה. יש אלפי רוכבים".
תמונות: באדיבות לשכת השר וילנאי
אילן גולדמן –
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש
קישורים: אופניים, הקפת הכנרת
