"כל כך הרבה שקט ורק אני עשיתי רעש לעצמי. לעצור, להמשיך. לעצור או להמשיך. משום מה לא יכולתי לעצור, כי ידעתי שאני חייבת לסיים את הריצה הזו." דפנה שב מתמודדת עם נקודת השבירה בדרך למרתון טבריה
מאת:דפנה שב
הקילומטרים חלפו בשבועות האחרונים במהירות. אמנם לרגעים היה נדמה לי שאני רצה לאט, אבל הזמן חלף והמרתון מתקרב. שבועיים וחצי לפני הזינוק מצאתי את עצמי עדיין רצה המון וככל שהקילומטרים הצטברו למספרים תלת ספרתיים, חשבתי לעצמי מה יהיה ביום המרתון עצמו. האם המרתון היה שווה את כל הדרך הארוכה הזו?
תמיד השבוע בתקופה הזו, בערך שלושה שבועות לפני המרתון מעלה אצלי את כל המחשבות. השבוע הייתי זקוקה לרוץ קצת לבד, בשקט ולחשוב על הדברים. ככל שהקילומטרים מתרבים הגוף עייף יותר, וכל ריצה היא קשה. עובר די הרבה זמן עד שהגוף מתחמם, ואז שזה קורה אני מרגישה שאני מסוגלת לרוץ בלי להפסיק. בדיוק אז בנקודה הזו אני חושבת לעצמי שככה אני רוצה להיות במרתון, עם השקט הזה והתחושה של האינסופיות. כי בעצם, זה המרתון עצמו, לרוץ בלי לסבול ואולי אפילו להנות.
אחרי כל אימוני השבוע הגעתי לריצה הארוכה בשבת וכל מה שיכולתי לחשוב לפני היציאה לריצה זה איך לא לעשות אותה. כמובן שלא היתה לי ברירה, בסוף יצאתי לדרך אבל כל מה שהיה בה היה רצוף בקשיים פיזיים בעיקר ונאלצתי לאמן גם את שריר הרצון, שמזמן כבר נח אצלי בשקט. לפעמים אנחנו שוכחים שיש לו תפקיד משמעותי במרתון שלנו וגם הוא צריך אימון.
לחמישה עשר הקילומטרים הראשונים הצטרף אליי חבר יקר. הוא ליווה אותי לאיטי, ביום חם של חורף בגבעות של אזור השפלה. בדרך כלל זה לא מתאים לי, אבל הרגשתי שנהייתי קצת בכיינית. היו לי רק חמישה עשר קילומטרים לקטר בקול רם, אבל פשוט הייתי עייפה מכל השבוע. האיש היקר עזב אותי אחרי חמישה עשר הקילומטרים בלב ההרים ונאלצתי להמשיך לבד את עשרים וחמישה הקילומטרים הנותרים.
מוזר, היה כל כך שקט מסביב, הנוף היה מרהיב, אנשים יקרים אחרים חיכו לי במעלה הדרך עם מים. הג'לים כבר היו עליי אבל כל מה שיכולתי לחשוב באותו הרגע זה שאני צריכה לעצור, לפרוש, לוותר רק הפעם, ולנוח.
כל כך הרבה שקט ורק אני עשיתי רעש לעצמי. לעצור, להמשיך. לעצור או להמשיך. משום מה לא יכולתי לעצור, כי ידעתי שאני חייבת לסיים את הריצה הזו. הרגליים כאילו המשיכו לבד אבל הרגשתי כל כך עייפה ולא מתקדמת לשום מקום שזה היה נראה כמו נצח. הכל הלך לאט, הכאבים לא עזבו אבל המשכתי. אחרי שתי עליות קשות מאד הגעתי לרכב הליווי ועל השעון היו כבר עשרים קילומטרים. "אני לא יכולה," אמרתי למי ששמע. ואז איש יקר אחר העיר אותי ואמר לי, "עכשיו דפנה, תתחילי לאמן את הראש". פתאום השתרר לי שקט בראש ובגוף.
לא חשוב הזמן, לא חשוב הקצב, פשוט לעבור את המרחק. עברו עוד כמה דקות בהם התלבטתי עם עצמי אם יש טעם לכל זה. המחשבה על המרתון בעוד שבועיים וחצי שוב הודיעה לי בקול רם, שאין ברירה. קילומטר אחרי קילומטר, ספרתי חמישה עשר קילומטרים לאחור. ככל שהתקדמתי ידעתי שאני גם מגבירה את הקצב. ניסיתי להנות מהנוף, מהירוק שאחרי הגשם האחרון, מהפרות שעברתי לידן, מריחות הקיבוץ הסמוך אבל שום דבר לא עניין אותי חוץ מלדאוג לכך שאני עדיין מתקדמת. בהמשך שוב פגשתי את האנשים היקרים לצד הדרך עם המים והעידוד, המזכירים לי שרק אני יכולה לעזור לעצמי.
בעיקר חשבתי על האיש היקר שליווה אותי בהתחלה, שלא יהיה לי נעים לבשר לו שהפסקתי את הריצה באמצע. רציתי להגיד לו בסוף, שלמרות הכל, עשיתי את זה. כבר שלוש שעות שאני רצה, חשבתי לעצמי, והתחלתי לשים לב שהשמש שוקעת, צילם של העצים השתנה ונשאר רק עוד קצת. יש גם ימים כאלה לפעמים, אני שכחתי. קל לטעות ולחשוב שאחרי כמה מרתונים זה הופך להיות יותר קל. להיפך, זה הופך להיות יותר קשה. הייתי שם כבר כמה פעמים, וזה עדיין זה לא מובן מאליו. הייתי צריכה כמה שעות של שקט כדי להיזכר שהעבודה הקשה באמת היא עם הראש ושם הניצחון האמיתי.
סיימתי את הריצה והרגשתי סחוטה. אחרי הריצה הזאת הבנתי שזה ממש לא משנה כרגע מה יהיה במרתון. הייתי עייפה נורא, כאבו לי הרגליים ורציתי כבר להגיע הביתה למקלחת חמה. אבל התקשרתי לפני הכל, לאיש היקר שליווה אותי בהתחלת הריצה, לספר לו.
