שני בלוך הייתה הישראלית הראשונה והיחידה עד כה שהשלימה את הטור דה פראנס. במלאות 10 שנים היא כותבת על החוויה בפרספקטיבה לאחור. מאמנה באותה תקופה מוסיף את הצד שלו

מאת:שני בלוך ויאיר בן עמי

קיץ 2002. עברו כמעט שבועיים. אני ג-מ-ו-ר-ה. כפות הרגליים שורפות, השרירים צועקים, הצוואר תפוס, הידיים רועדות וכל זה עוד לפני שעליתי על האופניים. כך אני מתעוררת בבוקר האחרון שלי ב"טור דה-פראנס". אני לא מאמינה – היום הזה הגיע. מתחילה מיד ברוטינה הרגילה – מקלחת חמה, כפכפים, טוסט עם ריבה, 2 כוסות קפה, עוד טוסט עם ריבה. תלבושת ויציאה ברגל ימין – קדימה הסתער!

יאיר בן-עמי ויובל גולן הופיעו מספר ימים לפני הסיום, עודדו וחיזקו אותי
מאוד. הרגשתי גאווה על יכולתי לתרום ולקדם את ענף רכיבת האופניים בישראל.

ההתרגשות בעיצומה, אני ב"שאנז אליזה". היום האחרון הוא פרולוג (11 ק"מ של נג"ש). מצד אחד אינני חוששת למיקומי, מצד שני כל דבר יכול לקרות (החלקה, תקר, תקלה מכאנית). חוסר ריכוז הוא האויב הגדול של רוכב אופניים מקצועי ואני בתשישות מתקדמת… הראש חזק מהכל. כמה נשימות ארוכות ונותנת את כל כולי.

סיימתי. כן, סיימתי. דרדקית בת 23. סיימתי את ה"טור דה פראנס" נשים (Tour de France Féminin). הגשמתי את החלום. לתפארת מדינת ישראל…

לחצות את קו הסיום היה תענוג גדול, אבל התענוג הגדול באמת הוא לדעת ש- c'est fini (זה נגמר).

התאונה, הנפילה, התקלה שכל הזמן חיכיתי שיגיעו, ימשיכו לחכות לפעמים הבאות… ניגש אליי מנהל הקבוצה עם חיוך גדול ואמר לי (באיטלקית) – "יפה, ילדה", מפי אדם קר-רוח כמוהו זה נשמע לי כמו "כל הכבוד ישראלית קטנה. נתת להם בראש"…

קיץ 2012. החיים ה"הם" סיפקו לי כ"כ הרבה. כמה כח, כמה הנעה, כמה הנאה. המיצוי הזה בעת דיווש בעליות שלא נגמרות – אין עליו. הפיזיות לא הייתה לי קשה, הקושי האמיתי היה נפשי. הבדידות. אוף, הבדידות הזו. לחזור ל-4 קירות ריקים מבלי לקבל חיבוק ונשיקה, חום ואהבה וכל זה בארץ ותרבות זרה. כל-כך רציתי לחלוק את החוויות, לבכות ולצחוק. אבל אנחנו הספורטאים – כמו מכונות… אסור לוותר… קדימה, לעלות ולדווש, הלאה, מהר יותר, טוב יותר.

אני יושבת בחצר, מביטה על העצים והפרחים, לוקחת כמה דקות מנוחה מהאמהות (איך "הספקתי" 3 בנות?!). איזה חלום מתוק. לרגע חשבתי מה יקרה עם אשוב להתחרות. יאללה אישי היקר, בוא, חוזרים.

האם אפשר לשחזר את ההצלחה הזו? אני מאמינה שכן. אחת הרוכבות בקבוצה שלי הייתה אמא לילדה בת שנתיים ובעלה, טכנאי בקבוצה. בזמנו הסתכלתי עליהם ולא הבנתי "למה לגרור את הילדה בנסיעות כל הזמן". היום אני מבינה שללא המשפחה, היא לא הייתה יכולה להצליח.

בעוד כשבוע מתחיל הטור מחדש. כמו בכל שנה, מתחילים הפרפרים בבטן… אני צופה, אני שם. מי יודע? אולי באמת הגיע הזמן לעשות מעשה. לקחת את החבילה (וואחד חבילה) ו…

נראה… בינתיים אני שומעת תינוקת בוכה.
שיהיה לכולנו אחלה טור דה פראנס (30.6.12).
שני דוידוב (בלוך בשבילכם).

סוף קיץ, שנת 1997, שבת בבוקר. הטלפון מצלצל ועל הקו רויטל, מאמנת השחייה של קבוצת הטריאתלון הבלתי מוגדרת שלנו. "פגשתי מישהי מעניינת…דבר איתה". שבוע לאחר מכן פגשתי את ה"מישהי המעניינת" שאכן עוררה את סקרנותי.
במהלך השנתיים הבאות עברנו תהליך התפתחות משותף. כבר בתחילתו היה ברור לי כי לשני בלוך יש כישרון נדיר כרוכבת אופניים. במושגים של רמה עולמית היא הייתה שחיינית לא רעה, רצה בנונית ורוכבת אופניים מדהימה. יכולותיה כרצה ושחיינית אפשרו לה להתמודד עם רמת קצה של הטריאתלון הישראלי.

מהשנה וחצי הראשונות זכור לי משפט אחד, עליו הייתי חוזר, בדיונים עם שני על האימונים: "בואי ננסה". לא פעם היא הייתה משועשעת, מה"בואי ננסה" הזה, אבל זה הוכיח עצמו. אחד הדברים המרכזים, עימם התמודדתי באותה תקופה, הייתה מוטיבציית היתר של שני. לא פעם הייתי מסיים עימה את האימון ומגלה כי היא הוסיפה עוד "כמה" ק"מ של רכיבה. "רק סובבתי רגליים עד לבית" היא הייתה אומרת ועם החיוך המיוחד שלה הייתה מוסיפה: "אל תעשה מזה עניין".
 
באליפות ישראל באילת, בשנת 1998, היא סיימה שנייה לאחר התפרקות במהלך הריצה. שנה לאחר מכן החלטנו שאת קטע האופניים, על הכביש הערבה, היא תרכב כאילו זו כל התחרות ובלי לשמור כח לריצה. היא יצאה מהמים בפיגור של למעלה מתשעים שניות מהמקום הראשון. לידי עמדו שלושה אנשים ששמעו אותי אומר בערך כך: "עכשיו רק תקלה תמנע ממנה ניצחון". 5 ק"מ לתוך מסלול האופניים, בסיום העלייה המקבילה לשדה התעופה, שני נטלה את ההובלה בתחרות, המתחרה שלה ביצעה סבוב פרסה וחזרה הישר לבית המלון והגיעה לכניסה בדיוק כשעברנו לידה, בדרכנו לקו הסיום ותחנת ההחלפה (כדי לחכות לשני). "מה קרה?" שאלתי את המתחרה של שני. היא ענתה:"לא הייתה לי תשובה היום". על קו הסיום קיבלתי משני מתנה, אליפות ישראל בטריאתלון, שהייתה סוג של רגיעה לאחר שנה מתישה בה הוקמה קבוצת "חוף כרמל" (לימים חוף כרמל – מגידו) ועברתי תהליך שיקום מתאונה.

לאחר אליפות ישראל בטריאתלון ייצאנו לפגרה ועם החזרה ממנה עלתה השאלה- מכאן לאן? מאחר וראינו, בכל תחרויות הטריאתלון, כי זמני האופניים של שני דומים מאוד לאלו של הטובים ביותר (גברים), הצעתי לשני הייתה להמשיך ולהתחרות בטריאתלון, על מנת להמשיך ולהעשיר את לוח התחרויות השנתי שלה, אבל להתרכז ברכיבה על אופניים. המטרה הייתה למצוא את הדרך לצאת ליותר תחרויות באירופה כדי למצוא פריצת דרך.

לקראת הקיץ פנה אליי נתנאל ים בבקשה לעבות את הקבוצה שלו ברוכבים (נערים ונוער) היוצאת לאיטליה למחנה אימונים וטריאתלון. אמרתי לו שאין לי נוער מכוון לענף האופניים אשר יתאפשר לו לצאת אבל שיש לי רעיון ואחזור אליו. מיד התקשרתי לשני וסיפרתי לה על ההזדמנות. מעבר להתלהבות עלו הרבה שאלות, על מימון בעיקר אבל גם על מידת הנכונות של המהלך. לאחר השיחה החלטנו לבדוק את האפשרות באופן חיובי. חזרתי לנתנאל ים ואמרתי לו שנערים אין אבל שני בלוך בהחלט יכולה לנצל את ההזדמנות לטובה ואם רק יראו אותה בתחרויות. ים לא היה בטוח מה אפשר יהיה לעשות אבל סגרנו שהיא תיסע איתם בכל מקרה תוך שהבעתי דעתי כי גם התרשמות באימונים תעשה את שלה.

אכן הרושם נעשה. זמן קצר, לאחר הנחיתה באיטליה וגם בזכות הקשרים של נתנאל ים, שני צורפה לקבוצת נשים, מהבכירות באיטליה, החלה להתחרות ובאחת משיחות הטלפון היא סיפרה בהתרגשות כי הקבוצה מציעה לה לזנק לג'ירו ד'איטליה של הנשים. "נראה לך שאני יכולה?" היא שאלה אותי. לי לא היה ספק כי ברמת הכישרון ובסיס האימונים שלה היא יכולה להגיע לכל הישג וזינוק לג'ירו הוא רק ההתחלה.

במרחק השנים קשה לי לשפוט עד כמה הסערה הייתה גדולה אבל היו לא מעט אנשים שממש כעסו עליי, כמאמן של שני, שאני מאפשר לה לזנק לג'ירו זמן כל כך קצר אחרי שהיא החלה לרכב באיטליה. הם לא ידעו מה ששני ואני ידענו. השעות האין סופיות בהן רכבנו בעמק, בגלבוע, בהרי מנשה, גבעות בנימינה ועדה, כמה פעמים היא טיפסה לבית אורן ובכלל על כל מה שהיא עשתה בין 1997 ל- 2000 כשהוצע לה להצטרף לקבוצה האיטלקית.

הערה אחת, מאותה התקופה, הוטמעה בזיכרוני מאז ועד היום. ביום הטיסה לאיטליה אספתי את שני מביתה ובדרך לשדה התעופה עצרנו באיגוד האופניים, לאסוף את כרטיס הרוכבת הבינלאומי שלה. לאחר שלקחנו אותו יצאה שני חזרה לרכב ואני נשארתי (מסיבה שאיני זוכר) מעט אחריה במשרד. אחד מבעלי התפקידים הבכירים באיגוד אמר לי: "אני לא מבין מה פתאום נתנו לה כרטיס רוכבת, היא בכלל טרי אתלטית, היא תעשה לנו בושות".

שני בלוך סיימה את הג'ירו ד'איטליה של הנשים, בשנת 2000, בתוך 25 הראשונות. ההצלחה הייתה גדולה ממה ששיערנו, שני ואני, הרבה יותר גדולה. ביום סיום הג'ירו, בשיחת לילה מאוחרת ונרגשת של עם יובל גולן (רכז הספורט של מ.א. מגידו בה רכבה אז שני ואני אימנתי) הוא אמר לי, עם חיוך שאפשר היה לשמוע מעבר לקו הטלפון האלחוטי: "לפחות היא לא עשתה בושות". אני לא יודע אם הצחוק שלנו היה של הקלה גדולה, אושר על ההצלחה של שני או פורקן מתח שליווה אותנו לאורך תקופה. ייתכן וזה היה הכל יחד.

שנתיים מאוחר יותר, אחרי סאגה ארוכה שכללה חזרות לישראל, נסיעות לאיטליה, כמעט מגורים רצופים של שני בארץ המגף, הגיעה ההצעה להתחרות עם הקבוצה בטור דה פראנס של הנשים. במהלך השבוע הראשון של הטור דיברתי עם שני כמעט מדי ערב ולצד הקשיים, עליהם היא סיפרה לי, שמחתי לשמוע על ההצלחה המסתמנת. בהחלטה של רגע, באחת השיחות, אמרתי לה: "רוצה שנבוא להיות איתך בימים האחרונים?". היא שמחה, קבענו שתדבר עם מנהלי הקבוצה על הגעתנו, אני אתאם מול יובל גולן ושנדבר למחרת.

ימים אחדים לפני הטיסה לפריז, לסיומו של הטור, חזרתי לפנות בוקר, יום שלישי, ממסיבת רווקים של אחד מחבריי הטובים ביותר. חשבתי שאוכל להיכנס למיטה ולהשלים כמה שעות שינה, לפני אימון הקבוצה שיועד לאותו היום בשעות אחר הצהריים. משום מה לא ממש נרדמתי ופחות משעה, לאחר שנכנסתי למיטה, כבר הכנתי קפה ותכננתי איך לנצל את היום לטובת הכנות לטיסה. הטלפון צלצל, על הקו היה אייל כהן, אבא של ספורטאית בקבוצה שלי: "הייתה לבנות תאונה בצומת העמקים". השיחה עוד נמשכה כשכבר הייתי ברכב וירדתי לצומת, אשר הייתה במרחק 5 דקות נסיעה מביתי. למרות המרחק הקצר, הגעתי למקום התאונה לאחר ששתי הבנות מהקבוצה שלנו כבר פונו. הילית לוי טופלה במקום. יובל גולן הגיע מעט אחריי. היינו במקום כשעה. עשיתי כל מאמץ להראות לשוטרים כי הם שכחו לבדוק כמה ממצאים (ללא הצלחה של ממש). דיברתי עם הדס (אחת הבנות שנפגעו בתאונה) בטלפון ואמרתי לה שאגיע לבית החולים לאחר שאעבור במועצה. לא הספקתי להגיע לבית החולים, עוד הייתי בבניין המועצה האזורית, כשהדס התקשרה שוב: "הילית נפטרה".

הילית לוי ז"ל לא הייתה ספורטאית בקבוצה שלנו (מ.א. מגידו – אותה קבוצה שנקראה גם – חוף כרמל – מגידו). היא הייתה חברה של בנות הקבוצה והתאמנה איתן לעיתים. פציעתן של בנות הקבוצה, לירון כהן והדס וייס, זעזעה את כולן, מותה של הילית היה שבר של ממש. בערב התכנסנו יחדיו. לקראת סיום המפגש אמרתי, בעצה עם יובל גולן, כי אנחנו מבטלים את הנסיעה לפריז ונשארים עם הקבוצה. כפה אחד ענו לנו כל חברי וחברות הקבוצה כי אנחנו חייבים לנסוע. ניסתי עוד להסביר כי בשבת מצפה לחלקם הגדול טריאתלון בעכו ואני רוצה להיות איתם לא פחות משאני רוצה להיות עם שני. לאחר השיחה ביקשה ממני הדס, שנפגעה בתאונה, שלא אוותר על הנסיעה. השיחה עם שני באותו הערב הייתה קשה. היא לא הכירה היטב את הבנות אבל כשסיפרתי לה על התאונה מותה של הילית ופציעתן של הדס ולירון היא פרצה בבכי.

שבת, התארגנות אחרונה, נסיעה שקטה לשדה התעופה, הגעה (על פי תוכנית) מספר שעות לפני הטיסה כדי שפקקי התנועה של מוצאי שבת לא יעכבו. שעה לפני הטיסה קריאה לעלות למטוס. הדיילת היפה מבקשת דרכון. באותה תקופה טסתי הרבה, הדרכון היה חלק בלתי נפרד מהכיס שלי. שלחתי יד לכיס והיא קפאה בריקנותו. בהבזק מיידי נזכרתי כי הדרכון נשאר במקומו בבית, על המזוודה הקבועה. לטיסה זו ארזתי תיק קטן. מבצע משולב, של שתי חברות טובות, הביאה את הדרכון לשדה התעופה דקות ספורות לפני סגירת שער העלייה למטוס: "מצטערת, המטוס מלא" אמרה לי הדיילת במה שהפך לפסקול נפילתו של ליבי הישר לתחתונים. "אבל יש מקום במחלקה ראשונה, אם לא אכפת לך כמובן" וזה כבר היה פס הקול שהחזיר את ליבי למקומו. מספר שעות מאוחר יותר נפגשתי עם יובל גולן בפריז ולמחרת נפגשנו עם שני, בעיצומן של הכנות למרוץ נגד השעון שסגר את הטור.

במהלך החימום של שני שמתי לב כי הוא עומדת לזנק עם גלגל אחורי רגיל כשגלגל דיסק מונח ליד עמדת העבודה של מכונאי הקבוצה. ביקשתי מאחד ממנהלי הקבוצה שיאפשרו לה לרכב עם הדיסק והוא, כאילו הדבר מובן מאליו, אמר משהו באיטלקית למכונאי ומיד עבר לאנגלית והציע לי וליובל לשבת ברכב שילווה את שני על המסלול. דקות לאחר מכן היינו ברכב, בנסיעה אחרי שני שדחפה את הדיסק על כבישי פריז ובכלל זה קטע של אבנים מרוצפות, אל קו הסיום של הטור דה פראנס הנשי 2002.

מסאג'יסט הקבוצה (מימין) עם יאיר בן עמי (התאריך בתמונה לא מכויל)

שני סיימה במקום ה- 18 בדירוג המצטבר, מקום שלישי בדירוג הרוכבת הצעירה. הישג חסר תקדים עבור רוכב או רוכב ישראלים. שני ביקשה מקדונלדס, אבל בסוף סעדנו בפלאנט הוליוודס (בתמונה למטה) באותו הערב, שוחחנו ארוכות על עתידה וגם שוחחתי בטלפון עם ספורטאים וספורטאיות מהקבוצה שעדכנו אותנו בתוצאות מטריאתלון עכו, שהתקיים ארבעה ימים לאחר התאונה בה נדרסו הילית לוי ז"ל, לירון כהן והדס וויס. אחד הדברים המרגשים היה לשמוע כי הטריאתלון התקיים לזכרה של הילית לוי ז"ל בהחלטה מיידית לאחר התאונה. שני בלוך ייצגה את ישראל פעמיים באליפויות עולם, שלוש פעמים סיימה את הג'ירו של הנשים בתוך 25 הראשונות ורשימת הישגיה הארוכה כוללת אליפויות לאומיות באופניים (שטח, כביש, נגד השעון), טריאתלון ודואתלון.

שני בלוך

יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת