הסיפור שלנו מתחיל לפני שנתיים במרתון פאריס, אליו יצאנו יחד שמונה בנות מקבוצת הריצה "Started" ממושב קדרון וכרמי יוסף. זו הייתה חוויה חזקה ועצמתית. אף אחד לא האמין שנצליח לעבור את המסע הזה ולחזור חברות. לא מעט אמרו לנו "שיהיה לכן בהצלחה, שמונה בנות תחת קורת גג אחת?". אבל אנחנו חזרנו יותר מאוחדות ויותר חדורות מטרה – ידענו שאם מחליטים לעשות משהו אז מצליחים.

אחת המטרות שלנו לעתיד היתה לרוץ מרתון בחו"ל | צילומים: באדיבות רונית שטייפלר

עוד סיפורי מרתון בשוונג
נולד בלי ידיים ורגליים ובכל זאת יעשה מרתון מלא
כך עשיתי את מרתון צפון קוריאה
האם מארק צוקרברג בדרך למרתון הראשון שלו?

אחת הבנות לא רצה את המרתון המלא בפאריס בעקבות פציעה והחלטנו שאחת המטרות שלנו לעתיד תהיה לרוץ שוב מרתון בחו"ל, כדי שגם היא תוכל להגשים את המטרה ולחוות את החוויה. עכשיו היה עלינו רק להחליט מה יהיה המרתון הבא שנרוץ. מכיוון ששתיים מחברות הקבוצה הן מורות התחלנו לחפש ברחבי הרשת מרתון "שיפול" בדיוק על חופשות בתי הספר. לאחר שכמעט נואשנו אחת הבנות שלחה לנו כתבה שנכתבה על מרתון קטן בעיר אנסי שבדרום מזרח צרפת וציינה שהתאריכים מתאימים לנו בדיוק. וכך התקבלה ההחלטה לרוץ את מרתון אנסי.

לא היה ברור האם נצליח לרוץ את המרחק המלא

מעט לאחר מכן נרשמנו למרוץ, הזמנו כרטיסי טיסה ושכרנו בית בסמוך לעיר. המדריכה שלנו, עינב, הכינה את תכנית האימונים ויצאנו לדרך. הדרך הפעם היתה קשה ולכל אחת מאיתנו היו נקודות שבירה. ארבע בנות מתוך השמונה סבלו מפציעות ברכיים, מחלות חורף לא חסו עלינו ואפילו ניתוחים קטנים הקשו על האימונים. אחת הבנות ילדה חצי שנה לפני תחילת האימונים, אחרת עברה מצב משפחתי מורכב ועוד אחת חוותה אובדן של אדם קרוב. וכל זה במקביל לניהול קריירות תובעניות וטיפול בילדים, בנכדים ובהורים. היו לכולנו הרבה סיבות (תירוצים) לוותר לאורך הדרך אך הכוח המשותף של קבוצה, המשפחות המפרגנות ושי, מעסה ספורט מקצועי שטיפל בנו במסירות (גם בשעות הקטנות של הלילה) תמכו בנו, "הצילו" אותנו ואפשרו לנו להגיע לצרפת ולרוץ את המרוץ. לחלקנו עד רגע המרוץ עצמו לא היה ברור האם נצליח לרוץ את המרחק המלא ולסיים את המרוץ "על הרגליים". בקיצור, את התירוצים אנחנו נוהגות "להשאיר בבית" וההתחייבות אצלנו היא בסלע. היכולות להתחייב, להתמיד בביצוע המשימות ולעמוד בהחלטה הם חלק מהמאפיינים החזקים שמאחדים אותנו כקבוצה.

"ההתחייבות אצלנו היא בסלע"

תכנית האימונים למרתון אנסי כללה בין ארבע לחמש ריצות בשבוע, כאשר האחת התבצעה במהלך האימון השבועי המשותף ועוד ריצה ארוכה משותפת בסופ"ש. שאר האימונים התבצעו באופן יחידני או יחד בקבוצות קטנות יותר. את רוב הריצות עשינו באזור המושב ובשדות הסמוכים אך בריצות הארוכות מאוד (מעל 30 ק"מ) נסענו לתל אביב לרוץ לאורך הטיילת. למרות האתגרים של אילוצי זמן ויכולות פיזיות שונות בקרב הבנות – את כל הריצות הארוכות רצנו בהרכב מלא.

במקביל לאימונים התנהלו ההכנות לשהות, היו גם התלבטויות, מתי טסים, איפה גרים, באילו רכבים נוסעים, לכמה ימים נוסעים. ומה עושים בעיירה קטנה באזור כפרי. בסופו של דבר החלטנו לצאת יומיים לפני המרתון ולהישאר יומיים אחרי. שכרנו וילה עם ארבע חדרי שינה ונוף לאגם. זה פתרון הרבה יותר נוח וגם יותר זול ממלונות, אשר מאפשר גמישות בלוחות זמנים, נוחות עם ארוחות ובכלל אפשר להיות הרבה יחד. העיירה אנסי ממוקמת 40 דקות מג'נבה באזור כפרי ויש צורך להתנייד לכל מקום ברכב. ימים ספורים לפני הטיסה תחזית מזג האוויר הראתה שירד גשם במהלך המרוץ, וכך נוסף עוד גורם לחץ. איך מתכוננים לרוץ בגשם? איך רצים בגשם? מה ללבוש? כמובן שאת כל התשובות מצאנו בכתבות באתר שוונג.

אנסי התגלתה כעיירה מדהימה ביופייה עם נוף ציורי ועוצר נשימה

יום הטיסה הגיע, כל אחת נפרדה ממשפחתה ויצאנו לדרך תוך התרגשות אדירה מלווה בחששות ולחץ לקראת הריצה. אנסי התגלתה כעיירה מדהימה ביופייה עם נוף ציורי ועוצר נשימה. מצב הרוח התרומם במהירות. למחרת הלכנו לאסוף את ערכות המרוץ באולם ספורט במרכז העיירה הקטנה. הצרפתים היו מאד חביבים וענו על כל השאלות (והיו לא מעט שאלות, כי אתר האינטרנט של המרוץ היה בצרפתית). האקספו היה דל, היו בו בעיקר דוכנים של מרתונים קטנים אחרים ברחבי הגלובוס – כנראה שזו נישה ידועה של מרתונים מסוג זה בעולם. מעבר לכך היו כמה דוכני ג'לים ואביזרים ספורטיביים. יחד עם מספר החזה קיבלנו חולצה וגבינה "מסריחה". בבוקר המרוץ התעוררנו לשמים שחורים. עם מעילי גשם ותפילה בלב שהגשם לא יתחזק, יצאנו לכיוון נקודת הזינוק. כמות הרצים והרצות בכל המקצים היתה כ-8,000 אנשים, שמתוכם 2,500 רצו את המרתון המלא ובהם 500 נשים. דבר שהפתיע אותנו אך מאידך הרגשנו ששיפרנו את אחוזי הרצות במרוץ.

אורך הדרך כמו טפטופים של שמחה, תושבי המקום מעודדים את הרצים

מרתון אנסי, הוא טוויסט למרתון טבריה. את אגם הכנרת מחליף אגם קסום ביופיו שיושב לרגלי הרי האלפים המושלגים, סביבו צמחייה, שדות ועצים ירוקי עד בנוף כפרי. המסלול מישורי מתפתל בכביש צר של עיירה קסומה, הנוף משתנה ולא מפסיק להפתיע. המרוץ התחיל ב"סיבוב" בעיירה ואז ריצה לאורך האגם ובקצה עוד "סיבוב" בכפר ובחזרה על אותו מסלול לאורך האגם. לאורך הדרך כמו טפטופים של שמחה, תושבי המקום מעודדים את הרצים. יש שמצלצלים בפעמונים שוויצרים ויש שמחלקים מים ספונטנית לרצים. הילדים מושיטים ידם ל"כיפים". תחנות המים מאורגנות להפליא, המתנדבים מוזגים במרץ וביד רחבה מים בכוסות נייר לבנות ומשקאות איזוטוניים בכוסות אדומות. בהמשך היו מגשים עם תפוזים מחולקים לרבעים, בננות קלופות וחתוכות וספוגי מים להתרעננות. בנוסף היה מזנון משובח לרצים והניקיון מסביב לעמדות היה ראוי להערצה. בכל קילומטר הוצב שלט עם מספר הקילומטרים ומדידת כביש כל 21 ק"מ. ממש ברגע האחרון גילינו שיש גם קישור למעקב וקרובי המשפחה יכלו לראות מתי חצינו את החצי ומתי סיימנו. הסיום וההתחלה של המרתון נמצאים באותה נקודה יפה על שפת האגם בדשא ירוק שביום המרתון קושט בדגלי המדינות המשתתפות. לצערנו דגל ישראל לא הונף שם וזה צרם לנו. נגלה לכם בסוד, שבסוף כולנו סיימנו את המרוץ בהצלחה – כל אחת השיגה את מטרתה האישית. וזאת למרות שהגשם לא הפסיק אפילו לשנייה אחת ואפילו התחזק. אפילו שיפרנו את התוצאות האישיות שלנו.

היופי ונוחות המסלול מפצה על כל אתגר מזג האוויר

לסיכום, למרתון אנסי הגענו במקרה וכך ביום גשום במיוחד עם עננות נמוכה, יצאנו עם טובי רצי אירופה לריצת מרתון מאתגרת ביעד אטרקטיבי, מיוחד במינו, יפה ונעים. אני ממליצה לכל אוהבי המרתונים בחו"ל להגיע ולשפר תוצאה במרתון המיוחד הזה, אך יש כמובן לקחת בחשבון את סיכון הגשם ואת סגירת המסלול אחרי חמש וחצי שעות, אך היופי ונוחות המסלול מפצה על כל אתגר מזג האוויר. כמובן מעבר לכך ניתן ליהנות מעיירה צרפתית עם השפעה שוויצרית שמספקת חווית נוף, קולינריה ושופינג מהמשובחים באירופה.

בנות הקבוצה שרצות ומתאמנות כבר 5 שנים ומגשימות יעדים משותפים הן: חגית גוז, יוספה צור, עינב קפלן, שרי אלקן, ענת פרמוטי, מיה ברוורמן, עמית אשכנזי ורונית שטרייפלר.